הסרט "מידסומר": טיפול בהלם

הסרט "מידסומר" של הבמאי ארי אסטר יוצא דופן בכך שהוא נע על קו התפר הדק שבין סרט פסטיבלים איכותי ומהורהר לבין סרט אימה שמציג כמה מהרגעים האלימים והמזוויעים שניתן לצפות בהם השנה בקולנוע.

ארי אסטר לא לבד. הוא אחד משלושה יוצרים מסקרנים ומרתקים בתחילת דרכם, שמשתמשים באוצר המילים של סרטי האימה - כישוף, רוחות ומפלצות - כדי לעסוק בנושאים רגשיים ופוליטיים מורכבים למדי. ג’ניפר קנט ביימה ב־2014 את סרט הביכורים שלה “הבאבאדוק” ועכשיו הציגה בפסטיבל ירושלים את סרטה השני “הזמיר”. רוברט אגרס ביים ב־2015 את סרט הביכורים שלו “המכשפה”, והציג בפסטיבל קאן את סרטו השני “המגדלור”. אסטר ביים בשנה שעברה את סרט הביכורים שלו, “תורשתי” וכעת בזריזות מרשימה מביא למסכים את סרטו השני.

מתוך הסרט ”מידסומר”. החיוכים ואור השמש היפה במתחם הכת מסווים אורחות חיים מפלצתיים | צילום: Ascot Elite Entertainment Group

לסרטי הביכורים של שלושתם יש קווי דמיון רבים, כמו למשל העובדה ששלושתם סרטי אימה העוסקים בנשים. “הבאבאדוק” ו”תורשתי” עסקו באם שמתמודדת עם טרגדיה משפחתית, שמובילה לסדרה של אירועים על־טבעיים שמציבים את ילדיה בסכנת חיים; שניהם אף ליהקו את טוני קולט לתפקיד הראשי בסרטיהם, ושניהם המשיכו עם המוטיב הנשי גם בסרטם השני.

מתוך הסרטים "הזמיר" | צילום: Kasia Ladzcuk, Nightingale Pictures

“המכשפה”, שסיפר סיפור די דומה לשני אלה, מתמקד דווקא בנערה צעירה בחברה דתית ופוריטנית באמריקה של המאה ה־17. בעוד היא מגלה את שלב הבגרות המינית שלה, משפחתה מתחילה להיות מותקפת תחת כוחות כישוף. בסרט, הכוחות האלה אמיתיים וקטלניים, אבל עבור הצופים, הקצב המתון והנוכחות של הטבע והאווירה מבהירים לנו שיש כאן מטאפורה על חרדה פוריטנית מפני מיניות נשית. אגרס ממקד את סרטו השני “המגדלור” בשני גברים, בגילומם של ווילם דפו ורוברט פטינסון.

שלושת היוצרים האלה עוסקים בנושאים גותיים, ויוצרים סרטים ברוטאליים ספוגים באלימות קיצונית. שלושתם יוצרים שמציגים באופן מזוויע מלחמות הישרדות של נשים בעולם של גברים, ועולם שבו הנשים הן אלה ששורדות.

הסרט "המגדלור"

למרות שהיא אוסטרלית והוא אמריקאי, החיבור הכמעט מיסטי בין קנט ואסטר ממשיך גם בסרטם השני. אם בסרטם הראשון הם עסקו במשפחה, כשהבית היה מקור האימה והזוועות, הרי שבסרטם השני הם יוצאים אל הטבע, ומעמתים את הגיבורות שלהם עם תרבויות זרות להן.

“הזמיר” מתרחש במאה ה־19, כשאשה אירית מובאת בעל כורחה לאוסטרליה כחלק מעונש המאסר שלה. הסרט מציג באופן סמלי את האופן שבו הצבא הבריטי לא רק כבש את היבשת אלא אנס אותה. אחרי שהאשה מאבדת את כל משפחתה, היא יוצאת שטופת זעם למסע נקמה בקצין שעולל לה את זה, ובדרך היא מתוודעת לא רק לטבע הפראי (יערות אוסטרליה) אלא גם לתרבות הילידית של המקום.

שני הכבושים, האירית והאבוריג’יני, פוצחים למעשה במלחמה נגד האויב המשותף לשניהם: הגבר הבריטי הלבן. הסרט יוצר חיבור בין היחס לאוכלוסיות ילידיות מצד כובשים לבנים ולנשים מצד הגברים, שהם אותו איש, ומסע הנקמה הזה מכיל כמה מרגעי האונס והאלימות המחרידים שנראו השנה בקולנוע. יותר משזה טקסט פוליטי במסווה של סרט אימה, זה טיפול בהלם לצופים.

הלם הוא גם האפקט שאסטר מחזר אחריו בסרטיו. גם ב”תורשתי” וגם ב”מידסומר” אסטר הוכיח שהוא הבמאי הטוב ביותר מהשלישיה - בשימוש שלו במצלמה, במוזיקה ובשחקנים. יש לו גם חוש מעולה לעיצוב, אבל יש בו גם צד סדיסטי מעט תמוה, שנהנה באופן כפייתי להציג לקהל את ההשלכות הזוועתיות ביותר של מעשי האלימות שבסרטיו. הראש הכרות ב”תורשתי” הוא אולי אחד הדימויים הכי מעוררי טראומה שנראו בעת האחרונה בקולנוע, ואסטר ממשיך עם המגמה שלו בתצוגה מחליאה של גופות מרוטשות ב”מידסומר”. אבל גם כאן, האלימות והזוועה הן בסך הכל ייצוג חיצוני למצבה הנפשי של הגיבורה.

גם בסרט הזה, בדומה לכל הסרטים האחרים ברשימה, האירועים מתחילים עם מוות טראומטי וגיבורה אבלה שצריכה למצוא דרך להתאושש ולהמשיך בחייה. היא מצטרפת לחבורת גברים למסע אנתרופולוגי לשבדיה, לחיות במחיצת כת ושם היא מתוודעת לתרבות שונה לחלוטין, שמתייחסת אחרת למיניות ולמוות.

החיוכים של חברי הכת ואור השמש היפה במתחם שבו הם חיים מסווים היטב את אורחות החיים המפלצתיים שלהם. וזה מה שמחבר את שלושת היוצרים האלה. בעוד שעבורנו הצופים האלימות והזוועה מוחשית, קשה לחמוק מהתחושה שעבור הגיבורות, האימה היא פנימית, וכל מה שמוצג בפנינו הוא בעצם פורטרט של קריסה נפשית.