הותמ"ל כאמצעי דורסני לקבלת זכויות בקרקעות חקלאיות מיישובים חקלאיים

מזה תקופה עלה לכותרות נושא החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), המאפשר למדינה לדרוש השבת קרקעות חקלאיות מישובים חקלאיים, במטרה להפכן למתחמים מועדפים לדיור. חוק זה - הוא אחד מהחסמים המרכזיים העומדים בפני התפתחות החקלאות בכלל והגדלת שרשרת הערך החקלאית - בפרט. החוק, באמצעות הותמ"ל (הועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחים מועדפים לדיור), ובהתאם לו החלטות מועצת מקרקעי ישראל הרלוונטיות, מהלכים אימים על יישובים וכופים עליהם לחתום על הסכם השבה, ואף להשיב בפועל את הקרקעות החקלאיות למדינה תוך פרק זמן בלתי סביר של שישים יום, שאם לא כן, יאבדו תמריצים כאלו ואחרים ויפונו באמצעות צווי פינוי.

אין ולא יכול להיות חולק בדבר חשיבותה הלאומית של החקלאות. במשך עשרות רבות של שנים הייתה החקלאות מילה נרדפת ל"התיישבות", "חלוציות" ו"ציונות" – עולים הגיעו מכל קצוות התפוצות, התיישבו, עיבדו את האדמה והפריחו את השממה. ואכן, מאז ועד היום, חקלאים ישראלים זכו להכרה בינלאומית והחקלאות הישראלית הפכה לשם דבר בעולם כולו.

ואולם, לענף החקלאות אתגרים רבים. ראשית, השפעות האקלים, מחסור במים, מזיקים, מחלות יבול ולאחרונה למרבה הצער, גם הטרור החקלאי. לצידם, קיימים האתגרים שמזמנת המאה ה-21 – החקלאות נדרשת להתאים את עצמה לחדשנות באמצעות מחקר ופיתוח, כך לדוגמא – על מנת להתגבר על מחסור בכוח אדם, יש צורך באוטומיזציה, ועוד. 

אבל לא רק. במאה ה-21, החקלאות צריכה להמציא עצמה מחדש על מנת לשרוד ולהתפתח וזאת, בין היתר, מהטעמים הבאים – התשומות לחקלאות יקרות לעומת התפוקות ולכן, המונח חקלאות נדרש לקבל משמעות רחבה יותר, בין היתר, בדמות ייצור תשומות לחקלאות (כך לדוגמא – "חישתיל" ו"נטפים"). בנוסף, מאחר והחקלאי מנותק מהצרכן הסופי, נוצרים פערי תיווך אדירים, הגורמים לכך שהחקלאות לא מממשת את מלוא הפוטנציאל הגלום בה. הפתרון לאתגרים אחרונים אלו נעוץ בשאיפה להגדלת שרשרת הערך החקלאית, דהיינו, על החקלאי להיות מעורב בכל שרשרת הערך - משלב התשומות, הנטיעה וגידול התוצרת, דרך קטיף ואריזת הפרי ועד לצינורות השיווק לצרכן הסופי.

ואולם, המציאות מלמדת כי למרבה הצער, השאיפה אינה מתממשת כפי המצופה וזאת בשל שורת חסמים וביניהם, הוותמ"ל.

כאמור, ממשת הותמ"ל באמצעי דורסני ובלתי מידתי שגובל באבסורד של ממש. מחד, נדרש היישוב להשיב באופן מידי את הזכויות בקרקעותיו החקלאיות ולאבד בשל כך את מקור פרנסתו, עד כדי הרס מוחלט של ההתיישבות בישראל, ומאידך, מימוש הבניה ייעשה רק בעוד שנים רבות, אם בכלל. למרבה הצער, גם "הסוכריה" בדמות זכות הייזום (כפיצוי לחוכרים החקלאיים, מאפשרת רמ"י לחוכר או למי מטעמו, לרכוש בפטור ממכרז, אך בתשלום דמי חכירה מהוונים, מגרשים בתחום התכנית, עד לאחוז מסוים מהשווי היחסי של המקרקעין המושבים, כאשר במרכז הארץ, מדובר ב – 20% ), הופכת לגלולה מרה, וזאת בשל סוגיית מס הרכישה הכפול שדורשות רשויות המס בעת העברת זכויות אלה למי מטעמו של החוכר. בכך, למעשה, מעיבה על ה"כדאיות הכלכלית" באפשרות זו והופכת אותה, לרוב, לכזו שאינה משתלמת עבור החוכר.

לאור כל האמור, נשאלת השאלה, מדוע לא ליצור איזונים מתאימים בין הצורך במתחמים מועדפים לדיור לבין החובה להשיב את החזקה בקרקע כבר כעת, תוך פגיעה בחקלאות ובפרנסת היישובים? אמנם לאחרונה הגיעו קולות מעודדים מצד מינהל התכנון, לפיהם הותמ"ל ככל הנראה תתמקד מעתה בהתחדשות העירונית ולא בגריעת קרקע חקלאית, אך יחד עם זאת, יש עדיין ליתן מענה הולם לאותם יישובים שנפגעו ונפגעים עד כה מפעילות הותמ"ל. זאת באמצעות שני מישורים: האחד, מציאת איזון ראוי לפיו הקרקע תסומן כקרקע להשבה, אך לא תיגרע עד למועד בו אכן תידרש, וזאת מבלי שהיישובים יאבדו את התמריצים, והשני במישור המיסוי הכפול, המחייב תיקון.

הכותבת הינה שותפת ומרכזת תחום ההתיישבות במשרד ברנע ג'פה לנדה ושות'