דרך חדשה ליישב סכסוכים בין בני זוג: "משפחה ומשפט לא הולכים יחד"

התחום המשפטי הכואב ביותר, דיני משפחה, הוא גם התחום הדחוי ביותר בהיררכיה המשפטית בישראל. מוכרעים בו סכסוכים מרים בין זוגות שנפרדו כשבתווך נמחצים ונקרעים הילדים במאבקי מזונות, משמורת, אלימות משפחתית ואינספור טלטלות שנוצרות במלחמות ההורים, תחבולות הפרקליטים והכאוס של מערכת המשפט, שדוחקת את הטיפול בדיני המשפחה לתחתית סדרי העדיפויות. הנחת עבודה זו עומדת בבסיסו של המיזם החדש "המרכז למשפט המשפחה וליישוב סכסוכים", שהקימו שלושה מבכירי עורכי הדין בתחום: שמואל מורן, יורם ירקוני ופרופ' דב פרימר, בניצוח לוגיסטי של עו"ד מירי חדד ספיר.

כמו ברבים מתחומי המשפט, שורש הרע לשיטתם הוא חוסר הוודאות בתחום. "יש קושי לצפות את תוצאות ההליכים בבתי המשפט בשל היעדר חקיקה מעודכנת ופסיקה בלתי אחידה", מסבירים השלושה. "אנחנו בעידן אי־הוודאות, והמפגש בין המשפחה והמשפט בעייתי משום שהפתרונות של המשפט הם בדרך כלל ב'שחור ולבן'", אומר מורן. "אנחנו רוצים להציע מודל שיסייע לפתור סכסוכים מורכבים, ולבנות מערכת שתאפשר המשך יחסים סבירים לאחר הפרידה".

עורכי הדין דב פרימר, יורם ירקוני ושמואל מורן. "מעבר מתודעת מלחמה לתודעת שיתוף פעולה" | צילומים: אוראל כהן, עמית שאבי, נעה מגר

עו"ד מירי חדד-ספיר | צילום: אוראל כהן

המודל שמציעים השלושה הוא מרכז שיציע לזוגות המתכתשים תהליך מהיר, הוליסטי, יצירתי וגמיש שאינו מוגבל לפתרונות השיפוטיים הנוקשים אליהם מוגבלים בתי המשפט. מדובר במתכונת המשלבת בין גישור לבוררות ("גישבור"), שמאפשרת איזון נכון יותר בין הידברות להכרעה, בין שליטת הצדדים בתהליך לבין כפיית התוצאה.

התאמת סכסוכי המשפחה למשפט נתקלת לא פעם בדיסוננס הבא: לשופטים יש הסמכות להכריע, אך אין להם המומחיות. למגשרים יש המומחיות, אך אין להם הסמכות. מודל ה"גישבור" נועד לגשר על הפער הזה.

דיני משפחה הם חלק ממערכת משפט עמוסה מדי, חלק שנדחק לתחתיתה. בעבר, כשתיקי משפחה היו מתנהלים בבית המשפט המחוזי, הם היו מתנהלים אצל שופטים תורנים. ואז ניתן היה לשמוע שופטים אומרים: "אני עוד שלושה חודשים מסיים את ה'דיני עונשין'", כלומר את ה"עונש" הזה לעסוק במשפחה. המצב השתפר מעט כשהוקמו בתי המשפט למשפחה. ועדת שינבוים המליצה שהם יהיו בדרגת בית משפט מחוזי עם ערעור בזכות לעליון, אך החשש מהצפת העליון בפרטי הפרטים של הסכסוכים המשפחתיים דירג אותם כבתי משפט שלום, כשהערעורים הם למחוזי. גם בקשות רשות הערעור מהמחוזי לעליון נדחות בדרך כלל. התוצאה היא תפזורת של הכרעות אקראיות ובלתי אחידות בין עשרות שופטי משפחה ומחוזי, כאשר גם העליון, בהזדמנויות שמתגלגלות אליו, לא מסוגל לספק את הדבק ההלכתי המאחד. דוגמה לכך היא ההרכב המורחב בעליון שניסה לעשות סדר בסוגיית המזונות לילדים בגילי 16-5, שרק הגביר את הכאוס ואף הצית סוג של "מרד" אצל שופטי המשפחה. או פסק דין "הבוגדת", שבו אישר העליון את פסק הדין של בית הדין הרבני, שהתחשב ב"בגידת" האשה בהכרעה רכושית ותלוי כעת בדיון נוסף.

גם הפיצול בין המשפט האזרחי להלכה תורם לכאוס. פרופ' פרימר מציג זווית מעניינת למקור ולהשלכות אי־הוודאות: "בבתי הדין הרבניים גדל דור חדש של דיינים, שמדברים 'ישראלית', שירתו בצבא וחלקם למד משפטים. פסיקותיהם הן דין תורה, אבל בגלל השיפור בתפקוד ובניסוח הכרעתם נמנע בג"ץ מלהתערב בפסיקותיהם, אף שתוכנם שונה מפסיקות בתי המשפט האזרחיים, והדבר מייצר ממד נוסף של חוסר אחידות".

במשפחה יש הכל: כסף, נקמה, אלימות, והכי גרוע – ילדים ככלי משחק. ודווקא התחום הזה הושלך לתחתית תשומת הלב של המשפט הישראלי. מורן, ירקוני ופרימר לא מתיימרים לחולל מהפכה, אלא להציע כתובת נינוחה ושפויה יותר לפתרון. לטענה המתבקשת שהם בסך הכל מבקשים יחסי ציבור למיזם עסקי, הם משיבים: "לכולנו יש משרדים פרטיים משגשגים ועבודה בהיקף מלא, כך שבזמן שנקדיש למרכז החדש אנחנו דווקא מפסידים כסף". את המודל שמציע המרכז מגדירה עו"ד חדד ספיר: "מעבר מתודעת 'מלחמה' ו'משחק סכום אפס' לתודעה של שיתוף פעולה, יצירתיות ו־win-win".