מי כאן הבוס

"לחלום בגדול" שעלה השבוע, הוא סרט דומה להפליא ל"השיר של רוז" שיצא לפני כמה שבועות. שם היתה זו אשה צעירה מגלזגו שרוצה להגיע לנאשוויל כדי להיות זמרת קאנטרי, למורת רוחה של אמה; כאן זה גבר צעיר מלוטון שמוצא השראה לחייו האפרוריים בסוף שנות השמונים על ידי האזנה להמנוני הצווארון הכחול של ברוס ספרינגסטין, למורת רוחו של אביו. ושני הסרטים מזכירים את "בילי אליוט" במבנה שלהם, ובשאיפה של הגיבורים לברוח מהמעמד החברתי שבו הם מרגישים כלואים, תוך שהם נלחמים על עצמאותם ועל חלומותיהם מול הוריהם.

“לחלום בגדול" הוא דווקא סרט קטן שנוצר בהשראת סיפור אמיתי ודי זניח, אבל נקודת המוצא שלו יפה ומעניינת. השנה היא 1987 בריטניה שקועה במשבר כלכלי ומתיחות גזעית. ג'אבד (ויויק קלרה) נהנה ממוזיקת פופ קלילה ואסקפיסטית, עד לרגע שבו חבר מבית הספר נותן לו קלטת של ברוס ספרינגסטין. הרגע שבו גיבור הסרט שומע לראשונה את ספרינגסטין ונותן למילים הלוחמניות של הבוס לטפטף לתוך מחזור הדם שלו — הוא הסצנה היפה והעוצמתית בסרט. כל מי שאי פעם שמע שיר שהכה בראשו מכת קורנס וגרם לתודעה שלו לטעון תוכנת הכרה חדשה, יזדהה עם הסצנה הזאת. החלק הראשון והמצוין של הסרט למעשה בוחן את האוניברסליות של המוזיקה הפופולרית. ספרינגסטין כותב על משפחתו האמריקאית הלבנה בניו ג'רזי, אבל עבור שני נערים אנגלים, בניהם של מהגרים מפקיסטן — האחד מוסלמי והשני סיקי — שיריו של ספרינגסטין מדברים בדיוק עליהם. אהבת המוזיקה שמבעבעת בחציו הראשון של הסרט נהדרת, כמו גם האופן שבו הסרט מציג את המוזיקה של ספרינגסטין: לרגעים כמו מניפסט מהפכני לשינוי חברתי, לרגעים כמו מיוזיקל רומנטי, לרגעים כמו קינה לבני מעמד הפועלים, ולרגעים כמו קריאת מרד לצעירים: לנטוש את דרכי ההורים ולברוח.

המתח הזה, בין דור הילדים שרוצים להיטמע בתרבות הבריטית המערבית, ובין דור ההורים, שרוצים לשמר אצל ילדיהם זיקה מהתרבות, המסורת והדת שממנה הם (ההורים) הגיעו, וגם מתוך חשש שהבריטים לא במהרה יקבלו מישהו זר כשווה, הוא אחד מנקודות המפתח העלילתיות של הסרט הזה, ונקודת ההשקה שלו לסרט קודם של במאית הסרט, גורינדהר צ'אדה, "שחקי אותה כמו בקהאם".

הבעיה היא שעם כל המוזיקה הטובה והאנרגיה הראשונית המצוינת, "לחלום בגדול" דועך ככל שהוא נמשך. הסרט לא מצליח להחליט מה הוא מאחל לגיבורו: להימלט ממסורת הוריו או להיכנע לה, ומזגזג בין שתי האופציות.

זה סרט מאוד מבוגר ואחראי על מרד נעורים. ובמקום להראות עד כמה המוזיקה של ספרינגסטין שינתה את חייו ואת תפיסת עולמו של הגיבור, הקתרזיס של הסרט מתמקד בביקורו בעיר הולדתו של הבוס, מדובר באנטי־קליימקס.

גם הבחירות המוזיקליות מהרפרטואר של ספרינגסטין לא מתרוממות מעל הבנאלי. יש כאן רעיון מוצלח, על גאולה באמצעות מוזיקה, ולרגעים זה נראה כמו המיוזיקל הגדול שספרינגסטין ראוי לו, אבל בסופו של דבר אנחנו נותרים עם סיפור נטול שיא שהוא מקסימום ספרינגסטין למתחילים.