צילום: סיוון פרג'
מוסף כלכליסט
חקר ביצועים: השבוע של אלשטיין, פייסבוק ודמי ניהול הפנסיה
וגם: משרד האוצר מתכנן מסים חדשים על כלים חד־פעמיים ועל משקאות ממותקים, ההוריקן דוריאן מעורר דיון מפתיע על מפות ו"חברים" מגלה את פרצופה האמיתי כתוכנית ילדים
הוראה תחת בחינה
דמי הניהול הכפולים: מספיקים לגמרי
הממונה על שוק ההון משה ברקת בוחן מחדש את ההוראה להגביל את דמי הניהול הכפולים שמשלמים החוסכים לפנסיה, אלה שבעצם מאפשרים למוסדיים לבצע השקעות באמצעות צד שלישי - קרנות הון סיכון, קרנות גידור וכן הלאה. עקרונית זה תפקידו של הממונה, לבחון אחת לכמה שנים את ההוראות הקיימות ואת הרלבנטיות שלהן. אבל האמת ידועה: אין שום סיבה להעלות את דמי הניהול הכפולים. בסביבה של ריבית נמוכה ששוחקת את החסכונות שלנו דמי ניהול גבוהים יותר הם עניין מקומם במיוחד, ואלה המשולמים תחת המגבלה הקיימת מספיקים לגמרי כדי לממן את עבודת המומחים שאמורים להשיג לכסף שלנו תשואות טובות.
גולן פרידנפלד
להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
הבעלים מזרים עוד כסף
אלשטיין: חידה לא רציונלית
אדוארדו אלשטיין התחיל השבוע במהלך שיביא לפרידה הסופית שלו מכלל ביטוח — המרת נתח מהחוב של הנושים למניות החברה. בשביל שזה יקרה, הוא יזרים לאי.די.בי עוד עשרות רבות של מיליוני שקלים, ובסך הכל ייצא שהזרים לה כ־3 מיליארד. וכשזה יקרה — אי.די.בי בעצם תיפרד מכלל, שהיא הנכס היחיד שלה. כלומר רוב הכסף שהוא יזרים פשוט יירד לטמיון. היגיון עסקי קר היה מניח שאלשטיין צריך פשוט לוותר על החברה ולהישאר עם חלק מהכסף, וכך גם יוכל להציל את דסק"ש שבשליטתו. בפועל, אלשטיין הוא אחת הדוגמאות הבולטות לאופן שבו בעסקים לעתים קרובות אין שום היגיון קר, או היגיון בכלל, לפחות כזה שאפשר לראות מבחוץ. זה התחיל כבר כשקנה את אי.די.בי המקרטעת (וטען שהמניעים שלו ציונים) והשבוע נרשמה עליית מדרגה, כשהוא משאיר שוק הון שלם תוהה מה לעזאזל הוא עושה. אולי התשובה נעוצה בדילמה המוכרת מכלכלה התנהגותית, זו שמקשה על אנשים להיפרד מה שהשקיעו בו כבר הרבה זמן וכסף, גם כשברור שזה הדבר הנכון לעשות.
ירדן רוז'נסקי
השר הזמני נגד הרכבת
סמוטריץ: בטיחות או בחירות
נראה כאילו מרגע שנכנס לתפקידו הזמני מאוד כשר התחבורה, בצלאל סמוטריץ חיכה להזדמנות לשלוף את התוכנית להחלת בוררות חובה על חברות ממשלתיות - המנגנון שנועד למנוע שביתות בגופים שמעניקים שירות חיוני כגון חברת חשמל ונמלי התעופה או הים. השבוע הוא עשה את זה, כשוועד עובדי הרכבת איים להשבית את עבודות החשמול של הקו לירושלים. הוועד הזה סופג אמנם לא מעט ביקורת מוצדקת, אבל לא הוא המציא את הבעיות בקו לירושלים. "כלכליסט" חשף השבוע שחברת הבקרה הגרמנית DB מצאה שלל בעיות בטיחות בקו, כאלה שלדעתה לא מאפשרות לבקש רישיון להפעלתו. לסמוטריץ לא ממש אכפת מכל זה; תכף יש בחירות אז למה לא לרכוב על הוועד בדרך לעוד כותרת.
ליאור גוטמן
בדרך למס חדש על חד"פ
מס זיהום: למה רק על הציבור?
משרד האוצר מתכנן מסים חדשים, על כלים חד־פעמיים ועל משקאות ממותקים, בדומה לנעשה במדינות המערב. אם המהלך יצלח את ההתנגדות הצפויה של המפלגות החרדיות, הוא יכול לסייע בצמצום הבור התקציבי - ולהיות צעד משמעותי בצמצום הזיהום ובקידום בריאות הציבור. כמו עם שקיות הניילון בסופרמרקטים, מתברר ששנים של הסברה וחינוך לא עוזרים, והציבור הישראלי זקוק לשוט המיסוי כדי לשנות הרגלים. חבל רק שהאוצר לא משתמש בשוט דומה נגד חברות ענק, שמזהמות לא פחות (ולעתים קרובות הרבה יותר) מקשיות הפלסטיק.
עמרי מילמן
ברזיל לא מצליחה לעצור
השריפות באמזונס: אפילו חרם מסחרי
אחד הכוחות המרכזיים בהריסת האמזונס הוא תעשיית הבשר והעורות, שכורתת יערות כדי לגדל במקומם פרות. אלא שהשבוע תאגיד האופנה VF (בעלי טימברלנד, ג'אנספורט, קיפלינג, נורת' פייס ועוד) הודיע שלא יקנה עורות מברזיל כל עוד הממשלה לא נאבקת כראוי בשריפות ביערות. לקריאה לחרם הצטרפו גם שתיים מקרנות ההשקעה הגדולות בנורבגיה, שלהן השקעות של כ־170 מיליארד דולר. יש במהלך של VF לא מעט צביעות, כמובן - היא הרי ניזונה מהתעשייה שכורתת את היערות - וגם אין לו הרבה משמעות, משום שרק 5% מהעורות שבהם היא משתמשת מגיעים מברזיל. ובכל זאת יש כאן מהלך סמלי: בכפר גלובלי שמקדש מוצרי צריכה, קל יותר לתת פנים לקטסטרופה האפוקליפטית בברזיל דרך נעליים ותיקים.
תמר טוניק
הקונוס מבלבל את הציבור
דוריאן: משבר מפות
ההוריקן דוריאן שהיכה השבוע בארצות הברית עורר דיון מפתיע - על מפות. מרכז ההוריקנים האמריקאי מפרסם כמה מפות, שמתארות תחזיות להיבטים שונים של הסופה, אבל המפה הפופולרית ברוב מהדורות החדשות היא זו שמבוססת על "הקונוס". לפי מחקר של אוניברסיטת מיאמי, 40% מהתושבים באזורי ההוריקנים סבורים כי אם הם גרים מחוץ לקונוס הם מחוץ לאזור הסכנה, אלא שהקונוס תוחם אינסוף מסלולים שבהם עלולה לעבור עין הסערה, כך שאזורי הסכנה עצמם הרבה יותר רחבים ממנו, והוא מראש מתיימר לחזות את המסלולים רק בשני שליש מהסופות. במילים אחרות, מפות הקונוס הפופולריות רק מבלבלות את הצופים. ונדמה שהדיון הקטן הזה הוא מיקרוקוסמוס של השיח בארצות הברית בעידן טראמפ: יש מי שמאשימים את "הציבור המטומטם", יש מי שמאשימים את התקשורת, ובין לבין תחושת האמת מתערערת.
רן אברמסון
בלי לראות את הלייקים
פייסבוק: אז מה עושים שם?
פייסבוק אישרה השבוע שהיא מריצה ניסוי שבו חלק מהמשתמשים לא רואים את מספר הלייקים שמקבלים פוסטים, בהמשך לפיילוט דומה באינסטגרם. המטרה היא כנראה לצמצם את טירוף הגולשים בניסיון להשיג יותר לייקים מחבריהם - וקרוב לוודאי שיש כאן גם רציונל תדמיתי: ניסוי כזה יכול להסתיר ירידה במספר הלייקים הכללי שאולי מתרחשת לנוכח השימוש המידלדל בפיד. אבל בלי היכולת להראות לכולם כמה לייקים קיבלנו, למה בכלל להשתמש בפייסבוק? במקרה הגרוע, הוואקום הזה יתמלא בתגובות שיחליפו את הלייקים, ויהפכו את הפלטפורמה למעייפת עוד יותר. במקרה הטוב, המשתמשים, שהתמכרו למדד הלייקים וליכולת להראות לכולם כמה אוהבים אותם, עשויים לגלות שבלעדיהם אין להם כל כך מה לעשות בפייסבוק.
ליאור באקאלו
לחץ כאן
25 שנה של הצלחה
"חברים": תוכנית ילדים
אמריקאים החלו השבוע לקנות כרטיסים להקרנות חגיגיות של פרקי "חברים" בבתי הקולנוע, במלאות 25 שנה לעליית הסדרה. ובינתיים בישראל, החופש סייע לילדים להשלים את כל הפרקים: בשנתיים האחרונות "חברים" נהפכה כאן לטקס חניכה לבני 12, שצופים בסדרה במלואה עוד בבית הספר היסודי (וקונים חולצות, ותיקים, ומונופול "חברים"). כבר דובר לא מעט על כך שהסדרה ממשיכה לשגשג ושהיא פופולרית במיוחד בקרב צעירים, אבל גיל 12? מתברר שכן. כביכול היא מאפשרת לילדים ללמוד על העולם. בפועל, היא חלום נעורים בנוסח הסרט "ביג": הדמויות שלה הן למעשה בני 12 שהונחתו לתוך חיים של מבוגרים, או ליתר דיוק לתוך פנטזיה על חיים של מבוגרים. הם מתנהלים בחבורה, צוחקים מבדיחות מטופשות, לא ממש עובדים, והצרות הגדולות שלהם מגיעות מגזרת אוהבת־לא אוהבת. זה לא שהילדים של היום מתבגרים מהר יותר, זה שמה שמכרו לנו שנים כ"עולם המבוגרים" היה למעשה משחק ילדים.
אדוה קיזלשטיין
4 תגובות לכתיבת תגובה