המפץ הקטן: קווסט עצמי
Telling Lies, שמחזיר את השימוש הנדיר בווידיאו במשחקים, מעמיד לרשות השחקן רק מחשב ושורת חיפוש. זה אפילו סוחף יותר מעולם בלתי מוגבל
משחקי מחשב משתנים עם השנים. המנועים הגרפיים נהיים משוכללים יותר, המפות נעשות גדולות יותר, החשיבה על פיתוח ועיצוב נעשית מתוחכמת יותר. אבל לעתים יותר רחוקות, ואפשר לומר, יותר מעניינות, משחקי מחשב משתכללים לא רק מתוך התקדמות התעשייה, אלא דווקא בזכות אירועים חיצוניים: שינויים תרבותיים ועלייתם והתפתחותם של ז'אנרים במדיות אחרות.
Telling Lies, משחק חדש של היוצר הבריטי סאם בארלו, שפרץ לתודעה ב־2015 עם להיט האינדי המפתיע Her Story (ועבד לפני כן על כמה כותרים בסדרת האימה הפופולרית Silent Hill), הוא ללא ספק משחק כזה. אפשר לסווג את Telling Lies, בגדול, כקווסט, בהגדרה הרחבה ביותר של הז'אנר, אבל אין בו שיחות עם חשודים, איסוף חפצים או פתרון פאזלים של ממש. במקום זאת, יש בו אמצעים דומים לאלו שעמדו לרשות השחקן ב־Her Story: מחשב, מסד נתונים ענק של סרטוני וידיאו ושורת חיפוש. אם זה נשמע דל או יבשושי — זה לא. זה מותח, זה מפעיל את המוח וזה אפילו קצת מלחיץ לפרקים.
השימוש בקטעים מצולמים הוא עסק נדיר מאוד במשחקי מחשב מודרניים. זה לא רק עניין של עלויות הפקה, אלא גם עניין של קשר היסטורי לז'אנר מושמץ ופופולרי כאחד משנות התשעים: משחקי ה־FMV (Full Motion Video).
אלו היו משחקים שנולדו לא בדיוק מתוך רצון ולא בדיוק מתוך צורך, כמו מתוך טכנולוגיה חדשה שנעשתה פתאום זמינה מאוד והמפתחים אימצו בחדווה. ברגע שקורא ה־CD הפך לציוד סטנדרטי במחשבים, פתאום לרשות המפתחים עמד הרבה יותר שטח אחסון, כלומר הם יכלו להפיץ משחקים גדולים יותר. מה הם עשו איתם? בעוד המנועים הגרפיים התלת־ממדיים עדיין היו בתהליכי פיתוח ותפסו תאוצה לקראת אמצע שנות התשעים, פתרון אחר היה פשוט לצלם וידיאו, ולדחוס אותו לתוך המשחק בעילה טובה יותר או פחות, ולקוות שהקרדיטים לשחקנים ותקציבי הפיתוח שבהם הם שמחו להתהדר יעזרו למכור עוד כמה עותקים.
הגישה הזאת הולידה כמה משחקים מוצלחים ("גבריאל נייט 2", "Pandora Directive"), אבל הרוב היו יענו־קווסטים מוגבלים מאוד מבחינה משחקית: אפשר לצלם סצנה אחת, אפשר לצלם עשר, אבל בסופו של דבר, כשווידיאו הוא הפורמט הבסיסי שבו מתנהל המשחק, הוא לא יכול להציע יותר מדי חופש משחקי. די מהר השחקנים קלטו שהחלק הזה של התעשייה פחות או יותר עובד עליהם, והז'אנר הזה מיהר להיעלם מהמדפים, כל כך חזק שעד היום זה די נדיר לראות וידיאו במשחק.
אבל Telling Lies, כמו Her Story, משתמש בשתי תופעות קולנועיות חזקות של השנים האחרונות על מנת להפיח רוח חדשה בז'אנר הזה: ז'אנר "הפשע האמיתי" וז'אנר "הפאונד פוטאג'" (כל סרטי האימה־מתח למיניהם העשויים לכאורה מקטעי ארכיון או מצלמות אבטחה). הוא לא משחק ענק (בממדיו) והמשחקיות שלו מוגבלת ברמה הטכנית, אבל דווקא בגלל שהוא מודע למגבלה שלו, הוא הופך אותה ליתרון ולא לחיסרון. האינטראקציה המצומצמת העומדת לרשות השחקן מול המשחק — ברובה, חיפוש מילות מפתח ואיתור רמזים – הופכת אותו לחוויית מתח מז'אנר "בלש הכורסה". לפעמים זה יכול להיות אפילו יותר סוחף ומעניין מעולם פתוח שאפשר לעשות בו הכל.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה