אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

זברה, דמקה או בעירום: דברים שלא ידעתם על צבעים של מטוסים

במבט ראשון, נראה מטופש לצבוע מטוס קרב בעידן המכ"מ והטילים; אך יש לכך תכלית, שהשתנתה לאורך שנים ומספקת תובנות מפתיעות. איך החלה הצביעה, איך קשור צבע המטוס לאגו הלאומי, ומה ההיגיון בלהסוות מטוס ואז לשים עליו צורה עגולה של מטרה?

06.09.2019, 14:00 | ניצן סדן

שלום, כאן הקברניט; הביטו בתמונה הזאת - יש לנו כאן מטוס קרב אמריקאי מדגם P38 לייטנינג שהצבעים שלו סותרים כל היגיון קרבי: התמונה הזו היא ממלחמת העולם השנייה, לפני ימי המכ"מ המתקדם - ועם הפסים הללו אפשר לראות ולזהות אותו מרחוק, ומטוסי אויב יוכלו לצלול עליו ולהפתיע אותו בקלות. אבל יש סיבה טובה מאוד לצביעה הזו, והסיבה היא בין השאר, פוזה.

מטוס לייטנינג עם "פסי זברה", צילום: USAF מטוס לייטנינג עם "פסי זברה" | צילום: USAF מטוס לייטנינג עם "פסי זברה", צילום: USAF

אפשר ללמוד הרבה מאוד על מטוס מהתקופה ההיא רק מלהביט בו ולשים לב לצבעיו. למעשה, בשנות השלושים והארבעים אפשר היה לדעת מה מצב האגו הלאומי של מדינה רק מהצורה בה צבעה את מטוסיה.

לטורי הקברניט הקודמים

היום נדבר על מטוסים צבאיים צבעוניים, ונבין למשל, מה הרעיון בלצבוע מטוס כך שייראה מלמעלה כמו חלק מהקרקע ומלמטה כמו חלק מהשמיים - ואז לתקוע לו על הכנף לוגו עגול צבעוני שנראה כמו מטרה.

גם צבעי הסוואה, גם גם צבעי הסוואה, גם 'מטרה'; מה הקטע? | צילום: Richard Paver / UK MOD גם צבעי הסוואה, גם

נתחיל בהתחלה: בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, החל שימוש המוני ראשון במטוסים וחילות אוויר למדו כמה קשה זה להפיל מטוס באמצעות מטוס אחר. אנו מדברים על הימים שלפני המכ"מ, בהם הסנסור היחיד שהיה לטייס היה זוג העיניים שנתן לו הטבע. אם לא ראית את המטרה לא יכולת לתקוף או להתחמק, ואם לא ראית את מס' 2 שטס איתך במבנה, לא יכולת להיחלץ לעזרתו או לסמן לו שיגרש את הברון האדום מהזנב שלך.

מטוס ניופורט 17 צרפתי ממלחמת העולם הראשונה, צילום: שאטרסטוק מטוס ניופורט 17 צרפתי ממלחמת העולם הראשונה | צילום: שאטרסטוק מטוס ניופורט 17 צרפתי ממלחמת העולם הראשונה, צילום: שאטרסטוק

לא סתם הזכרתי את אותו טייס מהולל; הטייסת שבה גדל נהגה לצבוע את מטוסיה בתכלת, צהוב, לבן ואף בפסים, כך שכל טייס יכול היה לדעת מי מחבריו נמצא היכן, ולא להתבלבל בינו ובין האויב. הצרפתים היו הראשונים שצבעו את המטוסים באופן אחיד, ואף החכימו ושינו את הצביעה בהתאם לעונת השנה. הבריטים, לעומתם, בכלל לא חשבו שצריך צבעים מיוחדים למטוסים. מצד שני, הזדקקו לציפוי שיצמצם נזקי חשיפה לשמש, והלכו על חומר בגוון חרדל. בהמשך, הפכה הצביעה לסטנדרט.

איור טייסת קרב גרמנית איור טייסת קרב גרמנית איור טייסת קרב גרמנית

בימי מלחמת העולם השנייה, הסגיר צבעו של מטוס את הסנטימנט של הצבא ששלח אותו כלפי המלחמה. בואו נתחיל בנאצים: הם פתחו את המלחמה עם מסרשמיטים אפרפרים, כשהאף שלהם צהוב וכך גם חלקים מזנבם. אלו מטוסים שהכריזו "ראו אותי ובירחו על נפשותיכם. אני לא מפחד מאף אחד". ואכן, בתחילת שנות הארבעים היה הביטחון העצמי של הרייך השלישי מוצדק למדי.

מסרשמיט 109 עם אף צהוב, ולצידו HA1112 חום, גרסה של המטוס שיוצרה בספרד, צילום: Towpilot CC BY-SA 3.0 מסרשמיט 109 עם אף צהוב, ולצידו HA1112 חום, גרסה של המטוס שיוצרה בספרד | צילום: Towpilot CC BY-SA 3.0 מסרשמיט 109 עם אף צהוב, ולצידו HA1112 חום, גרסה של המטוס שיוצרה בספרד, צילום: Towpilot CC BY-SA 3.0

היה גם ערך מבצעי לצבע הצהוב: כוחות גרמניה שעטו קדימה בכל אירופה, ולא פעם קרה שהתקדמו מהר מאוד, ולא תמיד ידעו אם המטוסים מעליהם באו לסייע להם או להכות בהם. אף צהוב הוא משהו שרואים טוב מהקרקע, ומונע אש דו-צדדית.

צהוב שקשה לפספס. איור של ME109, צילום: TRUMPETER צהוב שקשה לפספס. איור של ME109 | צילום: TRUMPETER צהוב שקשה לפספס. איור של ME109, צילום: TRUMPETER

ואולם, ככל שהתקדמה הלחימה לזירות חדשות, נצבעו המטוסים בצורה יותר מבצעית, כשהגנרלים העדיפו הסוואה על שופוני. למשל, קורפוס אפריקה של רומל הפעיל מסרשמיטים חומים-מנומרים, בלי פוזה של אף צהוב. בחזית המזרחית נצבעו מטוסי גרמניה באפור-לבן, אך עדיין שמרו על אפים צהובים; לבריה"מ היו המוני המונים של מטוסים ולא פעם התפתחו קרבות אוויר עצומים בין שני חילות האוויר. הנאצים לא רצו מצב בו הלמוט פותח באש על גרהארד בטעות.

מטוס פוקה וולף 190, בצביעה מסוף המלחמה; הצהוב ממש מתחבא, צילום: שאטרסטוק מטוס פוקה וולף 190, בצביעה מסוף המלחמה; הצהוב ממש מתחבא | צילום: שאטרסטוק מטוס פוקה וולף 190, בצביעה מסוף המלחמה; הצהוב ממש מתחבא, צילום: שאטרסטוק

באזור 1944 כבר ויתרו הגרמנים על הפלברות; מטוסי המסרשמיט 262 הסילוניים כבר היו ירוקים לגמרי, בלי סימנים צהובים כלל. היתה לכך סיבה טובה: בעלות הברית שלטו בשמי אירופה, והנאצים עברו למצב הישרדות.

אצל בעלות הברית זה עבד הפוך. הבריטים צבעו את מטוסי הספיטפייר וההארקיין בשילוב של חום וירוק, כדי לדמות לאדמת סביבת המנחתים. לא היתה ברירה: בראשית הלחימה, הלופטוואפה תקף את הבסיסים בתכיפות גבוהה כדי לנטרל את חיל האוויר המלכותי על הקרקע.

מטוס הוקר הארקיין בריטי, בסכמת צביעה של תחילת המלחמה, צילום: שאטרסטוק מטוס הוקר הארקיין בריטי, בסכמת צביעה של תחילת המלחמה | צילום: שאטרסטוק מטוס הוקר הארקיין בריטי, בסכמת צביעה של תחילת המלחמה, צילום: שאטרסטוק

עם תום הקרב על בריטניה, זקפו האנגלים קומתם: מטוסי הקרב נצבעו בסכמת אפור וירוק בהיר יותר. עתה נדרשו להקשות על זיהוי באוויר, מעל אדמת אירופה ויערותיה. מפציצי בריטניה פעלו בעיקר בלילה, ולכן נצבעה תחתיתם בשחור - וכך גם מטוסים אחרים שיועדו למשימות בחשכה.

האמריקאים, כמו תמיד ובכל דבר, הלכו על קיצוניות; עם תחילת הקרבות, היו מטוסיהם ירוקים לגמרי, עם בטן אפורה.

מטוס P51 מוסטנג מוקדם, בצביעה מבצעית, צילום: USAF מטוס P51 מוסטנג מוקדם, בצביעה מבצעית | צילום: USAF מטוס P51 מוסטנג מוקדם, בצביעה מבצעית, צילום: USAF

ב-ב-1943 ו-1944 כבר שלחו את המטוסים כלל ללא צבע, כשציפוי האלומיניום הכסוף שלהם נוצץ. ואם להוציא את הבלינג לא היה מספיק, החלו לצבוע חרטומי מטוסי קרב בסכמות ססגוניות ונאות, אה-לה קרקס מעופף. טוב שהמלחמה באירופה לא נמשכה; בקצב הזה, היו מקבלים המטוסים גם נצנצים, זיקוקים סטייל הרביעי ביולי, או גוררים אחריהם דגל אמריקאי.

מטוס P51 מאוחר; הגוף חשוף, החרטום כחול, הזנב - דמקה, צילום: שאטרסטוק מטוס P51 מאוחר; הגוף חשוף, החרטום כחול, הזנב - דמקה | צילום: שאטרסטוק מטוס P51 מאוחר; הגוף חשוף, החרטום כחול, הזנב - דמקה, צילום: שאטרסטוק

היפנים היו הכי פרגמטיים בחבורה: מטוסי חיל הים היו לבנים כדי לאפשר איתור קל שלהם במקרה התרסקות בים, ושל חיל האוויר - ירוקים. בהמשך הלחימה, עברו כמעט כולם לירוק, ויחידות ששירתו בפיליפינים לפעמים צבעו את המטוסים בחום מנומר. הסובייטים נקטו בגישה דומה: ירוק לקיץ, לבן לחורף, וזהו; סטאלין לא מרשה להעביר מסרים על המטוסים. היו יחידות שהוסיפו קישוטים כאיורי ברקים ופסים למטוסים של אייסים מפורסמים, אך הצביעה נותרה נקייה בדרך כלל.

לבן, כדי שייראה למרחק במקרה נטישה בים. זירו יפני לבן, כדי שייראה למרחק במקרה נטישה בים. זירו יפני לבן, כדי שייראה למרחק במקרה נטישה בים. זירו יפני

לפני הפלישה לנורמנדי, נצבעו כל מטוסי בעלות הברית בפסים שחורים-לבנים על כנפיהם. המבצע ההוא כלל פשוט המון הרבה מטוסים מסוגים שונים ושל מדינות שונות: טייסי ארה"ב הכירו היטב את המטוסים שלהם, אך לא בהכרח ידעו לזהות ספיטפייר או טמפסט בריטיים כשהם הפוכים או באים מולם; טייסי בריטניה הכירו טוב את המפציצים של האמריקאים, אך לא בהכרח יכלו להבדיל בין ת'נדרבולט ובין פוקה-וולף 190 וכולי. וגם אם כן, מדובר במצב בו השמיים פשוט שחורים ממטוסים: בעלות הברית הגיעו לנורמנדי עם 11,600 מטוסים, כן? לכן, העדיפו בעלות הברית שהגרמנים יוכלו לזהות אותם בקלות עם הפסים הללו, אבל שלא יהיה סיכוי למקרים של אש ידידותית.

צוותי קרקע צובעים ספיטפייר בפסי הפלישה, צילום: RAF צוותי קרקע צובעים ספיטפייר בפסי הפלישה | צילום: RAF צוותי קרקע צובעים ספיטפייר בפסי הפלישה, צילום: RAF

חישבו על כך: אנחנו מדברים על הימים שלפני מערכות השליטה והבקרה שמאפשרות לדעת בדיוק היכן נמצא כל אווירון. קרב אוויר בין מטוס אמריקאי אחד ובריטי אחד שיתפתח בגלל צרור אחד שנורה בטעות יכול להוביל לדיווחים על אזור היתקלות נוסף ולהעתקת כוחות אליו. זה יכול בקלות להפוך לקרב גדול יותר, כשבמקום לקדם את המתקפה, ילחמו בעלות הברית זה בזה. לצביעת הפסים היה גם אפקט פסיכולוגי; כשחיילים מסתכלים לשמים ורואים המוני מטוסים, הם יכולים לחשוב "זה שלנו" ולהתעודד. מפחיד מאוד לדעת במאה אחוז שזה האויב.  

לאחר מלחמת העולם השנייה נראה שההסוואה גמרה את הסוס: המכ"מים הפכו לנפוצים ביותר וכל מדינה עם שאיפות להשפעה עולמית - ארה"ב, בריה"ב, בריטניה וצרפת - בחרה במטוסי קרב ומפציצים כסופים, או לבנים כדי שגופם יחזיר במעט הבזקים של פיצוצים אטומיים במלחמה בין-גושית (אני בטוח שכולנו שמחים שלא יצא להם לעשות את זה). היתה שם גם תכלית; כל צבע מוסיף משקל למטוס, והמנועים של שנות החמישים היו חלשים ביחס לדרישות הטווח שלהם, כך שגוף חשוף מצבע תרם במידה מסוימת לביצועים.

מטוס F102, בצביעה טיפוסית לאמצע שנות החמישים, צילום: USAF מטוס F102, בצביעה טיפוסית לאמצע שנות החמישים | צילום: USAF מטוס F102, בצביעה טיפוסית לאמצע שנות החמישים, צילום: USAF

ואז באו שנות השישים, פרצה לה מלחמת ששת הימים והעולם למד כמה קל לפגוע במיג שמונח על חניון אספלט שחור. במקביל, למדו האמריקאים בוייטנאם שאין דבר שתותחני נ"מ בווייטקונג אוהבים יותר ממטוסי F105 מגודלים וכסופים. אולי, אם היו מפזרים גם ממתקים כשפגזי 57 מ"מ מפצחים להם את הגוף; ההסוואה חזרה לאופנה.

F105 של חיל האוויר האמריקאי, בגיחה בדרום מזרח אסיה, צילום: USAF F105 של חיל האוויר האמריקאי, בגיחה בדרום מזרח אסיה | צילום: USAF F105 של חיל האוויר האמריקאי, בגיחה בדרום מזרח אסיה, צילום: USAF

בסוף שנות השבעים שוב החליטו חילות אוויר של המעצמות שכל הצבעים הללו מיותרים, וכל מה שטס גבוה יכול להסתדר עם גוון אפור, מקסימום - אפור עם קצת ירוק. זאת, בשל התקדמות בתחום החימוש; טווחי הירי השתפרו משמעותית, וזמן השהייה מעל למטרה התקצר. במקביל, השתפרו כלי הנ"מ ושוב שאלו המעצמות את עצמן למה בכלל צריך צביעה מיוחדת.

אבל היה מי ששמר על גחלת ההסוואה: חילות אוויר של מדינות חלשות יותר, שפחות התעסקו ביירוט מטוסי ריגול ומפציצים מגביהי טוס, ויותר בתקיפה ופעולה בשכונה האזורית. למשל, כל מטוסי הקרב של כל מדינות ערב נצבעו בימים ההם בצבעי הסוואה (למעט המיג 25 של סוריה שנצבע באפור). 

מיג 23 סורי, צילום: Sputnik מיג 23 סורי | צילום: Sputnik מיג 23 סורי, צילום: Sputnik

עוד דוגמה? למעט שתי טייסות F15 וטייסת F35 אחת, מוסווים גם כל מטוסי הקרב של הדמוקרטיה היחידה במזה"ת. עד היום, אפשר לראות את נטיית חילות האוויר הקטנים (או שצופים מתאר מגננה) להקפיד על הסוואה ולשנות אותה בהתאם לתא השטח בו אמורים לחנות כלי הטיס.

ומה עם הסמלים העגולים? ובכן, במחצית הראשונה של המאה ה-20 היה קונפליקט גדול בין הרצון להסתיר את המטוסים מעיני האויב - גם באוויר וגם על הקרקע - ובין הרצון למנוע מצב בו כוחותינו טועים בזיהוי ויורים זה על מטוסו של זה. וכך התפתחו להן שתי פרקטיקות סותרות ביותר: צביעת מטוסים בסכימות מתוחכמות ויצירתיות ביותר - וציודם בסמלי מדינות וצבאות בולטים. הראשונים שהציבו את הרונדל - סמל השיוך הלאומי העגול שיש על כל גוף וכנף - היו הצרפתים, באותם הימים בהם החלו לצבוע את מטוסיהם. בנוסף לרונדל שהיה בעצם, גרסה עגולה לדגל המדינה, צויר הדגל עצמו על חלק מהזנב כדי שאף אחד לא יתבלבל.

העיגולים על הכנפיים? כדי לדעת בדיוק לאיזה צבא משתייך כל כלי, צילום: Battlefield 1 העיגולים על הכנפיים? כדי לדעת בדיוק לאיזה צבא משתייך כל כלי | צילום: Battlefield 1 העיגולים על הכנפיים? כדי לדעת בדיוק לאיזה צבא משתייך כל כלי, צילום: Battlefield 1

בהמשך, הצטרפו לרונדל גם אותיות: לרוב, האותיות משמאל סימנו בדרך כלל את הטייסת או היחידה אליה שייך הכלי, ואילו האותיות מימין לרונדל - את מספרו הספציפי של המטוס ביחידה. בבריטניה, למשל, האותיות הלכו מ-A עד Z; אם נגמרו האותיות ונשארו עוד מטוסים בטייסת, היתה מתחילה הספירה מ-A, אך עם קו מעל או מתחת לאות. לכל מטוס יש גם מספר אישי אבסולוטי, שאינו קשור דווקא ליחידה: מספר הזנב. הוא שקובע את זהות המטוס ברשימות המצאי.

רונדל בריטי על צידו של מטוס ספיטפייר, צילום: שאטרסטוק רונדל בריטי על צידו של מטוס ספיטפייר | צילום: שאטרסטוק רונדל בריטי על צידו של מטוס ספיטפייר, צילום: שאטרסטוק

ומה בעתיד? מזה שנים שמנסים גורמי מחקר לפתח צבעים דינמיים, כאלה שישתנו בהתאם לסביבה - או על ידי גוון שמשתנה כשל זיקית בהתאם לשינויי טמפרטורה או מתח חשמלי, או על ידי מסך שפשוט מצלם את מה שמאחורי הכלי ומשקף זאת קדימה באמצעות תצוגה צורנית שתכסה את גופו.

ואולם, פיתוחים שכאלה יהיו רלוונטיים יותר לכוחות קרקעיים ופחות למטוסים, בהם כל גרם משפיע ואין הרבה ערך בלצפות את ה-F35 שלך במוניטורים. ולכן, כנראה שצבא שירצה מטוס בצבע ספציפי, ייאלץ פשוט לצבוע אותו כמו בימי ראשית התעופה הצבאית. טיסה נעימה!

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



23 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

23.
כמה הדגשים בנושא
האחזקה וההטסה של המטוסים דורשים מאמץ מתמשך מהצוותים לכן כדי לשפר את המוטיבציה והמורל דאגו שהמטוסים יהיו יפים.. כמו מכוניות, בתים ועוד. המפציצים האמריקאים ומטוסי הקרב שהגנו עליהם ( המוסטנגים, P-38 ועוד) טסו בגובה רב שבו הרקע בצבע תכלת / אפור בהיר וצבע הכסף / אלומניום שלהם תרם להסוואה שלהם בקרבות אוויר ובהפצצות. פסים שחור לבן או סמלים גדולים על המטוסים : מרחוק לא רואים אותם. אבל בקרבות אויר צמודים או בהפצצות מגובה נמוך הם בולטים ומאפשרים זיהוי של עמית / טורף.
חא  |  10.09.19
20.
תודה על עוד כתבה מעניינת ומחכימה, ניצן.האם אפשר פעם ...
האם אפשר לבק כתבה על צריכת דלק של מטוסים, פעם וכיום? מספרים לי שמדובר בכ- 2500 ליטר שלעה... ואיני יודע עם למנוע אחד או לשניים... האם אכן יש חסכון עם מנועים חדשים, כמו שיש במכוניות שצריכת הדלק משתפרת עם השנים? מהו ההבדל בצריכה במהירויות שונות (נדמה לי שפעם נכתב שזמני הטיסות לא מתקצרים משיקולים של מהירות וצריכת דלק) ושוב תדוה על סדרת הכתבות היפות !
אחד מהעם  |  07.09.19
לכל התגובות