אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
לאן הולכים הקולות בדרך לקלפיות צילום: גיל נחושתן

לאן הולכים הקולות בדרך לקלפיות

במערכת הבחירות הקרובה, מבנה הגושים ששלט בפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון השתבש, והסיכוי להפתעות גדול מתמיד; 12 יום לפני שישראל הולכת להצביע, כלכליסט יוצא למסע לניתוח דפוסי ההצבעה של המגזרים המשמעותיים ביותר במפה הפוליטית

05.09.2019, 06:51 | שחר אילן

שתי מערכות הבחירות של 2019 יצרו, לראשונה זה עשור, אפשרות אמיתית לחילופי שלטון וערערו את מבנה הגושים שאליהם המערכת הפוליטית הישראלית התרגלה. לפתע השיח מלא במושגים כמו "הקול הרוסי", אחוזי הצבעה וקולות אבודים. מבנה הגושים, שנראה כל כך יציב, יכול להתערער בהחלטה של אדם אחד, במקרה זה יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. 12 יום לפני הבחירות, "כלכליסט" משיק היום פרויקט מיוחד שסוקר ומנתח את 27 השנים האחרונות במערכות הבחירות בישראל, ואת המגזרים והתהליכים שהשפיעו עליהן.

קראו עוד בכלכליסט

השינוי העיקרי שידעה הפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון היה התחזקות גוש הימין והחרדים. בשנות ה־90, הגוש קיבל בממוצע 56 מנדטים. במציאות כזאת, מהפך היה דבר הרבה יותר קל להשגה. בעשור האחרון, גודל הגוש הזה נסק ל־62 מנדטים בממוצע, רוב מוחלט, שמקשה על חילופי שלטון. למעשה, השאלה האמיתית בעשור של שילטון נתניהו לא היתה האם הוא ייבחר שוב, אלא עם מי הוא ירכיב ממשלה. אחרי שנתניהו הגיע למסקנה שהחרדים הם "השותפים הטבעיים", אפילו השאלה הזאת התייתרה. הסיכוי לחילופי שלטון בבחירות הקרובות קשור בעיקר לכך שליברמן הציב את עצמו בין הגושים.

אבל המהפכה האמיתית שחלה בפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים היא לידת המרכז הישראלי וגסיסתו של השמאל. בבחירות 1992, שבהן ניצח יצחק רבין, לא היו כלל מפלגות מרכז בכנסת ולשמאל היו 56 מנדטים. מרגע הופעת מפלגת שינוי בבחירות 2003, קיבלו מפלגות המרכז 27 מנדטים בממוצע - כאשר רגע השיא שלהן היה בבחירות 2006, אז גרפה קדימה בראשות אהוד אולמרט 36 מנדטים, שהביאו אותה לשלטון. בכנסת הנוכחית המרכז מהווה 30%.

 , צילום: גיל נחושתן צילום: גיל נחושתן  , צילום: גיל נחושתן

בבחירות האחרונות הגיע השמאל לשפל של כל הזמנים, עשרה מנדטים - ביטוי לכך שבאזורים מסוימים בדעת הקהל "שמאל" הפכה למילת גנאי. אחד מסודות המשיכה של מפלגות המרכז הוא שהן תמיד מפלגות של כוכבים, בעוד מפלגת העבודה בוחרת את מועמדיה בבחירות. הסטטיסטיקאי רפי סמית סבור שלא מדובר בהכרח במהפך אידאולוגי. "הסיבה שהציבור החילוני עבר מהעבודה למרכז זה שהוא רוצה לנצח בבחירות", אומר סמית.

עוד מחנה שגדל עם השנים הוא הלא־מצביעים. ב־1999 עוד עמד שיעור ההצבעה על 79%, אבל השיעור הממוצע במערכות הבחירות מאז עמד על 67.5% - והיעדרות של בוחרים ממחנה מסוים בהחלט יכולה להכריע בחירות. ברוב המדינות, וישראל אינה חריגה, אחוז הצבעה נמוך פועל לטובת מפלגות שהמצביעים שלהן אמידים ומשכילים, שנוטים יותר להצביע. במקרה של ישראל זה עובד לטובת המרכז והשמאל.

אלא שהמבנה המגזרי של ישראל הופך את התמונה למורכבת יותר. כך, בערים החרדיות נרשמו בשנים האחרונות 85% אחוזי הצבעה, אף שהן מהערים העניות ביותר בישראל. בציבור הערבי, לעומת זאת, ירד שיעור ההצבעה בבחירות האחרונות לראשונה אל מתחת ל־50%. המגזר הערבי הוא אמנם העני ביותר בישראל, אבל הוא נחשב חלק ממחנה השמאל, שמצביעיו אמידים ומשכילים יותר. לולא אחוזי ההצבעה הכל כך נמוכים במגזר הערבי, מבנה הגושים היה מאוזן בהרבה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות