שלושה בחוד אחד

הכותרת הגדולה מהניצחון של ליברפול על ברנלי בסוף השבוע הקודם לא היתה העובדה שליברפול במקום הראשון בפרמיירליג או שהיא לא הפסידה נקודות מאז מרץ, או בלתי מנוצחת בליגה מאז ינואר. לא, הכותרת הגדולה היתה העובדה שסאדיו מאנה, חלוץ הקבוצה, כעס על כך שהוא לא קיבל מסירה משותפו לשלישייה ההתקפית, מוחמד סלאח, שחיפש את השער מעמדה פחות נוחה משל הסנגלי.

מדוע המחוות הזועמות של מאנה - בניצחון 0-3 - הגיעו לכותרות הראשיות? ובכן, מערכת היחסים על המגרש בין סלאח, מאנה ורוברטו פירמינו היא אחת מהסיבות העיקריות להצלחה הכבירה של ליברפול בשנים האחרונות. כל סדק במערכת היחסים הזו אמור להדאיג את אוהדי ליברפול.

ואולם, כנראה שאין לאוהדי ליברפול ממה לדאוג. כבר בסיום המשחק, בהליכה לחדר ההלבשה, פירמינו, שהיה בין סלאח למאנה הזועם, עשה פרצוף מצחיק למצלמה והחדיר הרבה קלילות והומור לסיטואציה המתוחה. ג'יימס מילנר, אחד מהמנהיגים בקבוצה, העלה פוסט מצחיק באינסטגרם על הזעם של מאנה בימים שאחרי האירוע וגם יורגן קלופ התייחס להכל בקלילות האופיינית לו. הרוח הקבוצתית בליברפול, הדמויות המובילות בחדר ההלבשה וגם המאמן, לו אינטלגנציה רגשית גבוהה במיוחד, ניטרלו לחלוטין את הסיטואציה הזו (שבסך הכל היא די טבעית - הרי איזה חלוץ לא זעם על חלוץ אחר בגלל שלא קיבל מסירה?) - שלא נראה שתשאיר משקעים בין השחקנים.

גם המספרים מראים שהשלישייה הזו לא הולכת להתפרק בקרוב בגלל מתחים או רדיפה אגואיסטית אחרי שערים. מוחמד סלאח, כביכול השחקן שנוטה להיות יותר אינדיבדואליסטי משני חבריו לשלישייה, הוא השחקן שיצר הכי הרבה הזדמנויות הבקעה לחבריו לקבוצה. לפי Whoscored מאז תחילת העונה שעברה הוא יצר 77 הזדמנויות הבקעה, שזה יותר ממאנה (55) וגם מפירמינו (46), שנתפס כשחקן יותר קבוצתי מבין השלושה.

"קבוצתיות" בהחלט לא מודדים רק לפי יצירת מצבי הבקעה - פירמינו מייצר הרבה שטח לחבריו לשלישייה הקדמית בזכות תנועה חכמה אבל גם בזכות נטייה למסור כשהוא מקבל את הכדור - בדרך כלל לחבריו לשלישייה הקדמית שהוא פינה עבורם שטח קרוב לשער. לפי Whoscored כ-70% מהנגיעות של הברזילאי בכדור, הן ניסיון מסירה לחבר לקבוצה. אצל מאנה שיעור המסירות לנגיעות בכדור עומד על 65% ואצל סלאח מעט מתחת ל-60%. סלאח, שבועט יותר מחבריו לקבוצה (7.5% מהנגיעות בכדור מול 4.8% של מאנה ו-4.7% של פירמינו) גם מנסה לכדרר יותר (8.1% מהנגיעות בכדור ביחס ל-5.5% של מאנה ו-4.5%).

מאנה וסלאח יצרו אחד לשני 40 מצבי הבקעה מאז תחילת העונה שעברה - מאנה סידר לסלאח 23 מצבי הבקעה, סלאח סידר למאנה 17. סלאח ופירמינו סידרו אחד לשני 38 מצבים (21 סלאח, 17 פירמינו) ופירמינו וסלאח סידרו אחד לשני 20 מצבי הבקעה. סלאח, פירמינו ומאנה - כולם בין 25 השחקנים הקדמיים שיצרו הכי הרבה הזדמנויות הבקעה מתחילת העונה שעברה.

הכימיה בין השלישייה אפשרית, כנראה, בעיקר בזכות ההבדלים בין השחקנים. סלאח הוא המוציא לפועל הבולט ביותר מבין השלישיה, הוא המכדרר הטוב ביותר וגם מייצר את המספרים הגדולים ביותר (שערים + בישולים), מאנה מותח את ההגנות עם המהירות שלו וגם מתפקד כלוחץ הטוב ביותר בשלישייה הקדמית. פירמינו מייצר שטחים עם תנועה חכמה ללא כדור ונגיעות מבריקות בכדור. הכימיה הזו, כאמור, היא קריטית להצלחה שלהם ושל ליברפול. הכישורים של כולם מתחברים למשולש חד ויעיל במיוחד.

ומה אפשר ללמוד ממערכת היחסים הזו? אולי מה שאפשר ללמוד מהרבה צוותים מוצלחים אחרים.

מחקרים שונים, תוצאות דומות

ב-2008 קבוצת פסיכולוגיים מאוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג, M.I.T, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ויוניון קולג' בניו יורק ניסו לבדוק את הקשר בין אינטלגנציה של חברי הצוות ליעילות של הצוות.

החוקרים גייסו 699 אנשים, בדקו את מנת המשכל של כל אחד מהם, חילקו אותם לקבוצות קטנות, ונתנו להם משימות שמחייבות שיתוף פעולה בין חברי הצוות. המשימות נעו בין רכישת עגלת קניות מתאימה לכולם ועד סיעור מוחות לגבי שימוש בלבנה.

מה שהחוקרים גילו במחקר, שפורסם ב-2010, זה שצוותים שהצליחו במשימה אחת הצליחו, בדרך כלל, בכל המשימות, בעוד שצוות שנכשלו במשימה אחת, בדרך כלל כשלו ברוב המשימות.

הם גילו גם שאין, בהכרח, קשר בין ה-IQ של האינדיבדואלים בצוות לבין הצלחתם במשימות ושלעיתים קבוצות שמלאות באנשים עם רמת משל ממוצעת רשמו ביצועים שהצביעו על IQ קולקטיבי גבוה במיוחד.

בנוסף, החוקרים גילו שאין דרך אחת "נכונה" לעבוד. "חלק מהצוותים המוצלחים הורכבו מאנשים חכמים שחילקו את העבודה בצורה שווה בעוד שחלק מהצוותים המוצלחים השתמשו ביתרון היחסי של כל אחד ואחד" נמסר מהחוקרים. "חלק מהצוותים המוצלחים היו עם הרבה אנשים שלקחו תפקיד מנהיגותי וחלק מהם היו עם מנהיג אחד בולט".

אז מה בכל זאת היה משותף לצוותים המוצלחים? החוקרים גילו שמה שמבדיל בין צוות "יעיל" לצוות דיספונקציונלי זה איך שחברי הצוות התייחסו אחד לשני - כלומר הנורמות ההתנהגויות בצוות.

צוותים מוצלחים התאפיינו בשתי התנהגויות ברורות.

הראשונה: כל חברי הצוות קיבלו הזדמנות לדבר וכולם דיברו, בערך אותו מספר דקות. "ראינו שכל עוד כל אחד קיבל צ'אנס לדבר, הצוות הצטיין" לפי החוקרים. "אבל אם רק בנאדם אחד או קבוצה מצומצמת של אנשים דיברו כל הזמן, האינטלגנציה הקולקטיבית ירדה".

התנהגות שנייה אופיינית לצוות מוצלחים: "כל הצוותים הטובים הראו 'רגישות חברתית גבוהה מהממוצע". מה זה אומר? חברי הצוות היו בעלי אמפתיה גבוהה וידעו, אינטואיטיבית - מטון הקול, הבעות הפנים ושפת הגוף - איך חבריהם לצוות הרגישו. החוקרים ראו גם שחברי הצוותים המוצלחים הצליחו הרבה יותר במבחני אמפתיה - בלי קשר לאינטלגנציה שלהם. אנשים בצוותים לא יעילים הצליחו פחות במבחנים הללו.

הממצאים מתחברים גם עם מה שגילו בבית הספר לעסקים של הארוורד במחקר ב-1999. באוניברסיטה האמריקאית גילו שקבוצות בהם האנשים הרגישו "ביטחון פסיכולוגי" הן יעילות יותר. מה זה "ביטחון פסיכולוגי"? זה "תחושת ביטחון שהקבוצה לא תביך אותך, תדחה אותך או תעניש אותך על כך שדיברת" לפי פרוספור איימי אדמונדסון מבית הספר לעסקים של הארוורד. "זה תיאור לאקלים בקבוצה שמתבסס על אמון בין חברי הצוות, כבוד הדדי ואנשים שמרגישים בנוח להיות עצמם".

בספר EQ Applied: The Real-World Guide to Emotional Intelligence גם כן מדברים על EQ - כלומר אינטלגנציה רגשית - כגורם קריטי יותר להצלחה מאשר IQ, אינטלגנציה "רגילה". כמו כן, פול ג'יי זאק, חוקר מוח מהרווארד, עסק רוב חייו בשאלה "מדוע אנשים סומכים זה על זה". ממחקריו עולה כי בחברות ובארגונים שבהם העובדים סומכים זה על זה, יש 74% פחות מתח, 106% יותר אנרגיה לעבודה, 50% יותר פרודוקטיביות, 13% פחות ימי מחלה, 76% יותר מחויבות של העובדים למקום העבודה, 40% פחות שחיקה ו־29% יותר 'סיפוק מהחיים'". זאק גילה, כמו החוקרים האחרים, שככל שחברים לעבודה מגלים יותר אמפתיה לעמיתיהם, ככה נוצר יותר אמון במקום העבודה.

אמון זה הקשר הבלתי נראה בין בני אדם. וזה, לפי המחקרים, מה שמחבר בין האינדיבדואלים בצוותים מוצלחים. המחקרים מראים שאמון גבוה בצוות מעלה את היעילות של הצוות - גם אם האינדיבדואלים בצוות לא חכמים או מוכשרים במיוחד.

עניין שולי

חזרה לליברפול.

השלישייה הקדמית של ליברפול מורכבת משחקנים שלפני שנהפכו לשלישייה באדום היו שחקנים סבירים בהחלט אבל לא נחשבו לטובים ביותר בתפקידם. סלאח היה שחקן סביר בהחלט ברומא ופיורנטינה אבל כשל בתקופתו הראשונה בצ'לסי. פירמינו היה חלוץ טוב בקבוצה סבירה בבונדסליגה וסאדיו מאנה היה שחקן טוב בקבוצה קטנה יחסית בפרמיירליג. ואולם כשלישייה, הם מוכיחים את עצמם, כבר עונה שלישית, כשלישייה הקדמית המסוכנת והטובה ביותר בעולם הכדורגל. השלישייה בישלו וכבשו 83 שערי ליגה מתחילת העונה שעברה. הם רשמו את אחת משלוש העונות הטובות ביותר בהיסטוריה של הכדורגל האנגלי בליגה וזכו בליגת האלופות. הם לא היו יכולים להיות מוצלחים כל כך בלי להבין אחד את השני.

כן, כולם אינטלגנטיים ושחקנים כישרוניים בפני עצמם אבל כנראה שגם כולם מקבלים הזדמנות להביע את עצמם (על המגרש ומחוצה לו), כולם מגלים אמפתיה אחד לשני ונראה שהם גם סומכים אחד על השני - וזו הסיבה העיקרית להצלחתם. אז כן, מדי פעם תהיה איזשהי התפרצות זעם או תסכול - אבל זה רק טבעי בצוות שמורכב מאנשים הישגיים ותחרותיים מאוד, שלא מפחדים להביע את דעתם. וגם זה "מטופל" על ידי אנשים - חברי צוות מקצועי וחברים לקבוצה - שגם כן בעלי EQ גבוה במיוחד.

"אני תמיד אמרתי, אני פשוט ממש נהנה לשחק לצד מוחמד סלאח ופירמינו" סיכם מאנה ב-2018. "הם הופכים את הכל לקל יותר עבורי. אני בחור עם הרבה מזל!".