שנה לסנקציות על איראן - האיום לא עובד

חידוש הסנקציות הכלכליות נגד איראן באוגוסט 2018 הביא, כצפוי, להחרפה במצבה הכלכלי הרעוע ממילא של איראן. מספר מדדים כלכליים מרכזיים מעידים על חומרת המשבר הכלכלי, אך גם על הסתגלות הדרגתית של המשק האיראני למשטר הסנקציות. הפגיעה החמורה ביותר בכלכלת איראן נובעת מהקשיים לייצא נפט. טרם כניסת הסנקציות ייצאה איראן כ-3 מיליון חביות נפט ביום ואילו כיום היא מייצאת, בעיקר בזכות מנגנון הברחות, בין 300 ל-800 אלף חביות לכל היותר, שפל חסר תקדים מאז מלחמת איראן-עיראק. הירידה החדה בהכנסות המדינה חייבה את הממשלה לפתוח מחדש את תקציב המדינה לשנה הנוכחית ולמשוך מיליארדי דולרים מיתרות מטבע החוץ ומקרן הפיתוח הלאומית, שנועדה לשמר חלק מהכנסות הנפט.

אתגר משמעותי נוסף עמו מתמודדים שלטונות איראן הוא שיעור האינפלציה העומד כיום על 40.4% אחוזים, שיא של 23 שנים. אין ספק כי האינפלציה מגבירה את מצוקת האזרחים, אך לאזרחי איראן יש ניסיון רב בהתמודדות עם שיעורי אינפלציה גבוהים, למשל באמצעות התאמת הרגלי הצריכה שלהם. כמו כן, שלטונות איראן משתדלים למנוע שחיקה משמעותית נוספת ברמת החיים של האזרחים באמצעות עדכון שכר העובדים והגדלת התקציבים לשירותי רווחה ולסובסידיות. זאת ועוד, קרן המטבע העולמית ופרשנים כלכליים באיראן מעריכים, כי האינפלציה צפויה לרדת החל משנת 2020.

הפגנות באיראן נגד המשטר (ארכיון) | צילום: רויטרס

גם נתוני הצמיחה הכלכלית יכולים לספק עדות לחומרת המשבר הכלכלי אך גם ליכולתה של כלכלת איראן להסתגל למצב. ביולי 2019 עדכנה קרן המטבע העולמית את תחזית הצמיחה השנתית באיראן והעריכה כי השנה תרד הצמיחה באיראן בשיעור חד של 6%. עם זאת, להערכת הקרן צפוי כי כבר ב-2020 יחול מפנה ותחודש הצמיחה הריאלית באיראן בשיעור קטן, ייתכן הודות להגברת הפעילות הכלכלית של ענפי המשק שאינם מתבססים על נפט.

המדד המעודד ביותר מבחינת איראן קשור להתייצבות המטבע המקומי (הריאל) מול הדולר. לאחר שבשנת 2018 קרס הריאל בשיעור חד ואיבד כשני-שלישים מערכו, התייצב שערו בחודשים האחרונים סביב כ-120 אלף ריאל לדולר, בעיקר בזכות מאמצים מצד השלטונות לייצב את שער המטבע, למשל באמצעות מאבק בשוק השחור של הסחר במטבע חוץ.

היו שקיוו כי העמקת המשבר הכלכלי תוביל להחרפת המחאה העממית באיראן. אלא שתחושת התסכול הגוברת בקרב הציבור לא הובילה עד כה להתגברות התסיסה ובפועל ניתן להצביע על ירידה משמעותית במספר אירועי המחאה (הפגנות ושביתות). בעוד שבמהלך 2018 נרשמו בממוצע כ-800 אירועי מחאה מדי חודש, במחצית הראשונה של שנת 2019 התקיימו בממוצע פחות מ-300 אירועי מחאה מדי חודש.

את הירידה החדה בהיקף המחאה ניתן לייחס לכמה גורמים מרכזיים. ראשית, הציבור האיראני מיואש מהסיכוי לחולל שינוי פוליטי משמעותי, במיוחד לנוכח עוצמת המשטר, שאף הגביר את הדיכוי הפנימי על רקע הלחצים החיצוניים הגוברים. שנית, החרפת המשבר הכלכלי מחייבת את האזרחים, ובעיקר את מעמד הביניים העירוני, הנחשב עמוד השדרה של תנועות לשינוי פוליטי וחברתי באיראן, להתמקד במאבק הישרדותי יום-יומי ומונעת ממנו להתפנות למאבק לקידום חירויות פוליטיות ואזרחיות. זאת ועוד, המשבר הכלכלי מגביר עוד יותר את תלותם של העובדים שרובם מועסקים במגזר הציבורי, בממשלה, ובכך יורד הסיכוי שהם יסכנו את ביטחונם הכלכלי והתעסוקתי באמצעות מעורבות פוליטית ואזרחית. שלישית, החשש בקרב האזרחים מפני כאוס ואובדן יציבות, במיוחד לנוכח ההסלמה בין טהראן לוושינגטון, גובר בשלב זה על הנכונות לקדם תהפוכות פוליטיות.

בסיכומו של דבר, טועה מי שסבור כי בעקבות הלחץ הכלכלי מצויה איראן על סף קריסה כלכלית או שינוי משטר. חרף המשבר הכלכלי והייאוש הציבורי הגובר, נראה כי המשטר האיראני מצליח לעמוד בפני הסנקציות ומעריך כי הלחץ הכלכלי אינו מציב בשלב זה איום ממשי ומיידי על יציבותו. הערכה זו עלולה לחזק עוד יותר את עמדתו של המנהיג העליון ח'אמנהאי כי הוא אינו נדרש להיכנע לדרישות הממשל האמריקאי ויכול להמשיך במאמציו "למשוך זמן" לכל הפחות עד למועד הבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2020.