צילום: מיכאל יעקבסון
קירות מתקלפים
איך הגיע חדר האוכל של גבעת השלושה לפ"ת ולמה הוא מוזנח
מבנה הבאוהאוס האייקוני של חדר האוכל בקיבוץ גבעת השלושה היה במשך עשרות שנים המרכז תרבותי-חברתי של הקיבוץ, ובמידה מסוימת שיקף את המרכז הרעיוני של האידיאל הקיבוצי כולו. ואז הדברים החלו להסתבך.
סיפורו של מבנה חדר האוכל בקיבוץ גבעת השלושה שזור באופן הדוק בסיפורו של הרעיון הקולקטיבי הישראלי ופירוקו לגורמים. גורמים השזורים בסיפורה של החברה הישראלית על המרכיביה השונים. סיפור שהחל בחלום ציוני-שיתופי ועובר דרך חזון משיחי-לאומני לחזון קפיטליסטי-עסקני.
קיבוץ גבעת השלושה קם ב-1 במאי 1925 ע"י שלוש קבוצות של תנועת "החלוץ" שהגיעו ארצה לממש את חזונן השיתופי. הקבוצות עבדו בפתח תקווה בעבודות חקלאיות ותחילה הן נאלצו להתמודד מול הפועלים הערבים מהסביבה שהיו מקצועיים יותר וזולים יותר. הקבוצות ששמן היה "מעבר" "אחווה" ופלוגות עין חרוד" התאגדו בקבוצות קבלניות והציעו שירותים לבעלי הקרקעות במושבה הצעירה. ברגע שנוצרה ההזדמנות רכשו ביחד עם המוסדות הציונים את הקרקע על הגבעה הסמוכה לפתח תקווה והקימו את קיבוץ "גבעת השלושה". שם הקיבוץ זכר למנחם גרויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מרינג- יהודים ציונים פועלי פתח תקווה שהואשמו בריגול ע"י השלטון העות'מאני ונשלחו לעינויים בכלא דמשק, שם מתו בשנת 1917 בשלהי מלחמת העולם הראשונה.
כעבור עשור מהעלייה על הקרקע יזמו חברי הקיבוץ את בניית המבנה הציבורי הראשון בקיבוץ - חדר האוכל. לטובת הפרויקט הם פנו לאדריכלים אריה שרון ושמואל ביקלס. הצעתו של שרון התקבלה ובניית חדר האוכל יצאה לדרך.
אריה שרון, ללא ספק מהאדריכלים הבולטים ביותר של הבניין הציוני, הוא גם זוכה פרס ישראל לאדריכלות. את הכשרתו כאדריכל קיבל בבית הספר באוהאוס בכבודו ובעצמו שבעיר דסאו שבגרמניה. שרון אף עבד במהלך ולאחר לימודיו כאדריכל אצל מנהל בית הספר, האדריכל היינה מאייר.
סגנון הבאוהאוס שנולד מן הצורך לשקם את גרמניה במהירות לאחר מלחמת העולם הראשונה שילב אסכולות מודרניסטיות שנוגעות בשלל תחומים חברתיים בהם הדגשת מקומו וחשיבותו של האדם וצרכיו ועל כן העיצוב פונקציונלי נקי ואינו מצועצע כמו הסגנונות שקדמו לו. שימוש בחומרים זולים כעיקרון של נגישות וגם של הזדהות מסוימת עם האסתטיקה של המכונה, המפעל וערכי התבונה והנאורות הסדורים והלוגיים. המבנים שיקפו תכליתיות ופרקטיות ואכן על שם סגנון זה נתבע הביטוי "פחות זה יותר" על ידי האדריכל מיס ואן דה רוהה.
הבאוהאוס שירת באופן מושלם את הרעיון הציוני - תכליתיות, צניעות, קלות הקמה וחומרים זולים. בעיצומה של המודרנה, האסכולה החדשנית הזו ביטאה באופן מופתי את הלך הרוח התזזיתי של שתחילת המאה שעברה. היא יצקה בו סדר עם קווים ישרים ופשוטים, צבעים בהירים ושיפולי בטון שמשקפים את עוצמתו של האדם על הטבע, יכולתו להכפיף את הגאומטריה לצרכיו. שכן, אין בטבע צורות גאומטריות, במידה מסוימת צורות מושלמות הן המצאתה של תבונת האדם. בעצם הקמת מבנים גאומטריים בצורות אחידות ומושלמות יש משום אמירה על הכפפת הטבע אל היכולת והתבונה האנושית. ובכן, במידות רבות זהו סיפורה של המודרנה המערבית כולה, ובפרט של תחילת המאה ה-20, שניסתה שוב ושוב לעשות שרירים אל מול הטבע היום אנחנו אולי מתחילים לשלם את המחיר שכרוך בכך.כי ניכר שלטבע יש גדול יותר. ואנחנו נפגע יותר חזק.
אם כן, אכן תכנן שרון את חדר האוכל לטובת צרכי קבוצת גבעת השלושה כמבנה המורכב מאוסף של קוביות גאומטריות בגבהים ובגדלים שונים כשבמרכזם חלל אחד גדול שאינו מחולק בעמודים תומכים, ומאפשר לחברי הקיבוץ מרחב משותף שיוכל לעצב את תרבות הקבוצה. בחזית המבנה עומדת אכסדרת הכניסה עם עמודים לבנים. היא מתכתבת עם האכסדראות הידועות של יוון העתיקה כפרשנות מודרנית ונקייה לסגנון הקלאסי. שניהם, בניגוד לסגנונות מדייוואליים מדגישים את האדם ותבונתו כמי שמכוננים את המבנה והמציאות ולא הדת כפי שניתן להתרשם בארכיטקטורה של הקתדרלות והכנסיות השונות באירופה מן האלף הקודם.
חברי הקיבוץ השתתפו כולם בבניית חדר האוכל ותרמו משעות העבודה שלהם. חדר האוכל נחנך בשנת 1939 כשהוא המבנה הגדול ביותר בתנועה הקיבוצית עד אז. הוא הוקם על ראש הגבעה וסביבו נבנו שאר מבני הקיבוץ. החללים השונים שלו כמו "נשפכים" עם שיפועי והשיפולי הגבעה מטה. בנוסף תכנן שרון טרסות לטובת צמחית נוי שתקיף אות חדר האוכל ותקבל את פני החברים. במהרה הפך חדר האוכל למקום מפגש לאסיפות, הצגות, הקרנת סרטים, ושאר אירועי התרבות והחברה של חברי הקיבוץ.
בשנים שלאחר חניכת המבנה גם המאבק הציוני בארץ עלה שלב ונוצרו קשיים רבים לקיבוץ אך גם הזדמנויות מסוימות. כך, משום המאבק על סלילת עפר וכבישים שהיה כרוך במחסור עובדים אקוטי, הקימו חברי הקיבוץ את חברת "חריש" שהייתה חברה יהודית הראשונה בארץ לסלילת עפר. בנוסף, בתקופה שקדמה להקמת המדינה התאמנו חברי הפלמ"ח בשטחי הקיבוץ ואף הוקמו מספר סליקים כשהגדול ביניהם בחדר האוכל. ב"שבת השחורה" פשטו הבריטים על הקיבוץ אך לא מצאו את מסתורי הנשק והקיבוץ ניצל. לאחר מלחמת העולם השנייה קלטו החברים את ניצולי התופת מהמחנות השונים. בשיאו הגיע הקיבוץ בשנת 1950 ל-900 חברים.
עם הקמת המדינה גדלה פתח תקווה בקצב מסחרר הודות לעליות היהודים מהתפוצות והמושבה הגדלה החלה לסגור על הקיבוץ הקטן במרחבים שהפכו אורבניים יותר ויותר. במקביל, הסכסוך בתנועה הקיבוצית התדפק גם הוא על דלתות האוטופיה הקטנה שחלמו עליה מקימי גבעת השלושה- הקבוצה נחלקה לתומכי מפא"י ותומכי מפ"מ, החלום על אחדות ושיתוף החל להתפורר ופיצל משפחות, חברים וגם- את חדר האוכל המדובר. בעיצומו של הסכסוך מתחו חברי הקיבוץ חבל במרכז החלל המשותף של חדר האוכל והחברים סעדו בנפרד על פי השתייכותם המפלגתית והאידיאולוגית. כעבור זמן לא רב גם נבנה קיר של ממש, שחצץ בין "החברים" שהפכו בנתיים לאויבים מרים. גם כאן אי אפשר שלא לתהות על כוחן של האידיאולוגיות ועל עוצמת הגיוס שלהן. אם הן הצליחו לחלק את העולם כולו עם קיר הברזל אימתני, אז שחדר אוכל ליד פתח תקווה לא יחולק? וכן גם כיום ניתן להבחין בבירור באופן בו דיכוטומיות אידיאולוגיות מצליחות לפרק ולהפריד כל מחנה משותף למחנות מתנגדים וזרים. וזה אולי שברו הגדול של כל אידיאולוגיה פוסט-תעשייתית – הניסיון לביית את ההמונים לכדי דגל אחד והמנון אחד בהכרח מוביל לתובנה שעצם ניסיון כזה הוא המפריד והמבודד יתר מכל אחר.
בתוך כך, כשהמצב הלך והחמיר ביקשו חברי הקבוצה, באמתלת הסמיכות לפתח תקוה הגדולה, להעביר את הקיבוץ לאדמות נזלה הסמוכה שהייתה כבר בבעלות הקיבוץ כשטח חקלאי. המעבר אושר בשנת 1950 וכעת ניצת הוויכוח אם יועתק הקיבוץ כאחד או יפוצל לשני קיבוצים שונים. הסכסוך ההלוקאלי הזה מוצג במקורות שונים גם כזה שהתחיל את כל הפיצול בין "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ל"קיבוץ המאוחד", ולמעשה פיצל את התנועה הקיבוצית כולה. ב-1952 הונחו אבני הפינה לשני קיבוצים שונים- קיבוץ גבעת השלושה וקיבוץ עינת, מזרחית לפתח תקווה ובסמיכות לראש העין.
שטחי הקיבוץ הישן נמכרו לעיריית תל אביב והיא הפעילה במקום אכסניית נוער, בית אבות ומוסד גריאטרי. המוסדות הללו השתמשו בחדר האוכל עוד שנים מספר אך כשבית-האבות נסגר, הועברו חלק מהשטחים לעיריית פתח תקווה. הגבעה הזו של קיבוץ גבעת השלושה שוכנת כיום בלב ליבה של העיר סמוך לרחוב ארלוזורוב המרכזי.
החל משנות השבעים עמד המבנה נטוש לחלוטין. מסביבו, במבנים שעוד נותרו מהקיבוץ המקורי המשיכה עיריית תל אביב רק במרכז הגריאטרי, ועיריית פתח תקווה הפעילה את אכסניית הנוער.
בשנת 2004 העבירה עיריית פתח תקוה את המבנה לישיבת "דרכי נועם." עמותה המפעילה ישיבות לנערים וישיבות הסדר במסגרתה הבוגרים מקימים ברחבי הארץ גרעינים תורניים לאור הרעיונות הדתיים לאומיים. מה יאמרו על זה ראשי ההתיישבות העובדת? נותר לנו רק לשער. מן הכרח לפחות לתהות על חילוף התפקידים ההיסטורי שבין רעיון מגייס אחד לאחר, גם אם יהיו אלההרעיונות שונים בתכלית - הם עדיין מעצבי המרחב הציבורי הישראלי. וכפי שציינתי כבר המבנה הזה לאורך כל שנותיו מצליח לגעת בנימים הדקים והרגישים כל-כך של מאה שנות מודרנה, לאומיות וציונות.
בשנת 2007 העמותה, שביקשה להשתמש במבנה לצרכיה, החלה מבלי שום היתר להרוס את חלקו הדרומי של המבנה ששימש כמטבח ההיסטורי. פעילי השימור של עיריית פתח תקווה עצרו את העבודות בעיצומן והחל מאבק משפטי ארוך בין עיריית פתח תקוה לעמותה. חשוב לזכור כי המבנה של חדר האוכל זכה למעמד "מיועד לשימור" משום ערכיו ההיסטוריים והאדריכליים. בהמשך אף סירב משרד הפנים להעניק אישור להקמה חוזרת של הישיבה במקום, ובאחד המכתבים צוין כי לאחר בדיקה אמר חבר בועדה כי "אין אני מוצא לנכון לאשר הקצאת קרקע לעמותה העוברת עבירות בנייה כל כך חמורות".בתום המאבק המשפטי חזר חדר האוכל לידי עיריית פתח תקווה ובשנת 2017 החלו עבודות "הצלת המבנה" מטעם העירייה כפי שכינתה זאת מוניקה כהן, יועצת ראש עיריית פתח תקווה לשימור מבנים בשיחה שקיימנו עימה. העבודות כללו את איטום המבנה וחיזוק הקירות המתפוררים, הגנה מפני ונדליסטים ופולשים וכן הקמת תיק תיעוד למבנה שישחזר את הערכים הסגנוניים שלו.
כיום, למרות הפרסומים הרבים של ראש העיר הקודם אודות שיקום ושחזור המבנה, הוא שוב עומד נטוש ומוזנח. כפי שציינה מוניקה כהן "ראש העיר הנוכחי הוציא קול קורא ליזמים פרטיים שיקימו כאן מועדון בילוי להופעות, משהו כמו זאפה" כך ציינה. כלומר, העירייה לא נכונה לשאת בעלויות השימור של המבנה חרף לחץ התושבים ולחץ חברי קיבוץ גבעת השלושה הנוכחי שמבקשים להקים במקום מוזיאון לתולדות הקיבוץ. כשנשאלה כהן מדוע לא תואיל העירייה לשמר את המבנה ולהשמישו לטובת הציבור כמרכז תרבות או צעירים השייך ומופעל על ידי העירייה טענה כי "המבנה יכול לשמש אדם פרטי או יזם פרטי, האזרחים לא חייבים ליהנות מהמבנה עצמו אלא מהשימור שלו כלפי חוץ" כמו כן ציינה כי "כל יזם שיחפוץ יאלץ לשאת בדרישות השימור המחמירות של העירייה וגם להקדיש חלל להיסטוריה של הקיבוץ וכן שחזור מדוייק של החלק שנהרס."
כהן ששימשה כ-20 שנה כמנהלת אגף השימור בעיריית פתח תקווה אמרה "מדברים על תל-אביב כבירת הבאוהאוס אבל בפתח תקווה עשרות מבני באוהאוס יפיפיים ובהחלט ייתכן שהעירייה תשמר ותפעיל אותו אם לא ימצא יזם מתאים העונה על הדרישות הזיכיון."
בית הקוביות של קיבוץ גבעת השלושה, כאחד ממבני הבאוהאוס הגדולים והיפים בישראל, עומד נטוש באופן מכעיס. סגנון הבאוהאוס שחוגג 100 שנים בימים אלו, ניסה לפאר את האדם והישגיו ולתת במה לתבונתו כמכוננת של היצירה האנושית. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, עסק רבות במפנה הלשוני ובפילוסופיה של השפה, גם עיצב ותכנן מספר מבנים באוסטריה. את המבנים עיצב כאוסף קוביות שניתן להמשילן לביטויים או מטבעות לשון. יחד הן מצטרפות ויוצרות משפט, מסר.
כך גם ניתן לראות את חדר האוכל בקיבוץ גבעת השלושה - אוסף קוביות שמדמה אוסף פסוקיות וביטויים המצטרפים למשפט תחבירי אחד הנושא מסר לסביבה בה הוא ניצב. כפי שהשפה היא דבר מתעצב הנמצא בתנועה מתמדת, כך גם המבנה הזה שנשא משפטי אחדות ואחווה, נושא היום בעידן האימוג'יז משפטים שבורים, פלקטיים, של אובדן מהות ואובדן חזון. מעין ניצב זר של רעיון ישן בלב עיר מתחדשת כאשר אף אחד מהצדדים לא מבין את שפתו של האחר.
16 תגובות לכתיבת תגובה