אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
עבודות וביצורים: תערוכת יחיד חדשה לציבי גבע צילום: תומי הרפז

עבודות וביצורים: תערוכת יחיד חדשה לציבי גבע

האמן הוותיק מתמקד בעיקר בציור. "אני אוהב את חיי היומיום בישראל, אך מתעב את ‘המכונה שמשמידה את עצמה'. זו חוויה חרדתית, אפוקליפטית, והיא באה לידי ביטוי בעבודותיי"

18.09.2019, 07:56 | רעות ברנע

"בשנים האחרונות, מאז הפרויקט שלי בביאנלה בוונציה, אני מתמקד בעיקר בציור”, אומר האמן ציבי גבע. “אבל תערוכה כמו זו היא סוג אחר לגמרי של חשיבה ושל אופני עבודה. במיצב גדול שכזה אתה עובד עם אנשים נוספים ובעלי מקצועות שונים. במקרה כזה, האמן מתפקד כסוג של מפיק או במאי. בניגוד לציור בסטודיו, יש כאן לעתים מעין ‘הארכה’ של היד שלך ותהליכי היצירה שונים מאוד".

קראו עוד בכלכליסט

ציבי גבע בתערוכה “דרך איפה אני מגיע", מאחוריו ציור קיר. “הישראליות שלי היא מכורח פנימי", צילום: תומי הרפז ציבי גבע בתערוכה “דרך איפה אני מגיע", מאחוריו ציור קיר. “הישראליות שלי היא מכורח פנימי" | צילום: תומי הרפז ציבי גבע בתערוכה “דרך איפה אני מגיע", מאחוריו ציור קיר. “הישראליות שלי היא מכורח פנימי", צילום: תומי הרפז

בדברים אלה מתייחס גבע ל”דרך איפה אני מגיע”, תערוכת יחיד שלו שתיפתח במוצ”ש הקרוב (21.9) במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (אוצרת: איה לוריא, עד ינואר 2020). בחלל הגדול של המוזיאון הוא מציג מיצב עשוי שלושה חלקים, שהוא חלק מסדרת תערוכות חדשה שנפתחת במוזיאון תחת השם “זמן הדיוקן”, סדרה שבה מודגשים הפרספקטיבה האוטוביוגרפית וממד הזמן בתערוכות יחיד של אמנים כמו גבע ולצדו אמניות נוספות כמו נטליה זורבובה, ורד אהרונוביץ ואיריס נשר.

גבע (67) הוא אחד האמנים הוותיקים בסצנה המקומית, עם פעילות אמנותית רציפה של קרוב לארבעה עשורים. הוא נולד וגדל בקיבוץ עין שמר לאב אדריכל ואחיו הבכור הוא אביטל גבע, אמן פעיל ותיק בפני עצמו. במהלך השנים הציג תערוכות יחיד בארץ ובעולם, חי ועבד בניו יורק ולימד בכמה בתי ספר לאמנות. אחד השיאים המשמעותיים בקריירה האמנותית שלו בשנים האחרונות היה כשייצג את ישראל בביאנלה בוונציה בשנת 2015 עם מיצב שנקרא “ארכיאולוגיה של הווה”.

מאז הוא מתנייד על הקו בין ישראל לניו יורק, שוהה כחצי שנה פה וחצי שנה שם. בין היתר הוא מציג בגלריה גדולה בצ’לסי במנהטן שמייצגת אותו, ומרצה בתוכנית התואר השני ב־school of visual arts בעיר.

כשאתה מציג בחו”ל, אתה מרגיש שאתה מייצג את ישראל?

“אני אומר את ‘הדבר שלי’ בכל מקום. העובדה שאני מתנגד לכיבוש ידועה, ויותר מזה, אני חושב שהחורבן האטי וההתפוררות של התרבות והחברה הישראלית כמעט בכל מישור בחיים שלנו הם תוצר ישיר של הדבר הזה. אני מתעסק בפרובלמטיקה הזו, ואני עדיין חי בישראל. אני אוהב את חיי היומיום בישראל אבל מתעב את ‘המכונה שמשמידה את עצמה’ שנוצרה סביב זה. חוויה מאוד חרדתית, אפוקליפטית, ואני מתאר לעצמי שזה בא לידי ביטוי בעבודותיי, בלי קשר לדימויים המצוירים. ישראליות היא עובדה, היא מבחינתי איננה דגל, אבל אני גם לא מתכחש לה”.

עבודה של ציבי גבע מתוך התערוכה “דרך איפה אני מגיע”, צילום: אלעד שריג עבודה של ציבי גבע מתוך התערוכה “דרך איפה אני מגיע” | צילום: אלעד שריג עבודה של ציבי גבע מתוך התערוכה “דרך איפה אני מגיע”, צילום: אלעד שריג

התערוכה החדשה של ציבי גבע “דרך איפה אני מגיע” מורכבת מכמה מיצבים: הראשון וזה שמקבל את פני הצופים כשנכנסים לחלל הוא מעין קיר ביצורים, עשוי ערימות על גבי ערימות של צמיגים דחוסים כחבילות. אחרי שעוקפים את המכשול הזה, נחשפים לציור ענק שמורכב מ־35 קנבסים בגדלים שונים שאת כל אחד מהם צייר גבע בנפרד.

“המקום הישראלי, החברה הישראלית, האדם הישראלי, ישראל - בכל אספקט שנבחר - היא הוויה שמודבקת ברוק”, אומר גבע. “אין חשיבה אסטרטגית וכמעט בכל תחום יש רק פתרונות אד־הוק. הכל קשור לאימפרוביזציה. הדבר המתחבר־לא־מתחבר הזה הוא נושא שחוזר בעבודות שלי לאורך שנים”.

חלק נוסף בתערוכה הוא קיר שלם שכוסה בספריי גרפיטי שחור. “זה דומה לקשקושים שאנשים עושים בהיסח הדעת, שרבוט. אני מתחבר לזה כי אני מצייר כדי לשוטט בתוכי. כל ציור שאני עושה נעשה ללא תוכנית מראש, ואני עושה אותו כאופן של חקירה פנימית”.

ישראל היא מוטיב מרכזי בחקירה?

“במשך השנים למדתי שהישראליות שלי היא ממילאית, מהמילה ‘ממילא’, והיא גם כנראה איזה כורח פנימי. לטוב ולרע, מבלי שבחרתי בזה, אני חיה של המקום הזה. אני פשוט מחובר לאנרגיות התת־קרקעיות שלאו דווקא קשורות לאירועים ספציפיים. אלו המתחים ששוכבים מתחת למציאות המרתקת והמחורבנת שאנחנו נמצאים בתוכה. לשם האנטנות שלי מכוונות”.

לשאלה האם רוח הצנזורות והאיסורים שנושבת בישראל משפיעה עליו, הוא עונה נחרצות: “אני לעולם לא אתן לזה לקרות. להפך, אני מרגיש שלמרות התנועה החיצונית, החופש הפנימי שלי הולך ומתרחב במשך השנים”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות