אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פנאי האמנית זויה צ'רקסקי, צילום: נטליה זורבובה צילום: נטליה זורבובה

בחירות 2019

שחקנים, במאים, סופרים ומוזיקאים בוחרים את יצירת האמנות הישראלית שהכי השפיעה עליהם השנה. פרויקט מיוחד

29.09.2019, 07:18 | מאיה נחום שחל, רעות ברנע, רותה קופפר
אורנה בנאי
בוחרת בסדרה "נחמה" של רשף לוי

   , צילום: רון קדמי צילום: רון קדמי    , צילום: רון קדמי

את רשף לוי היכרתי בתור סטנדאפיסט מתחיל עוד מתקופת ה"קאמל קומדי קלאב", אני זוכרת שהמופע שלו היה מוטרף ומצחיק מאוד. אני מאושרת לראות את הכישרון והטירוף שלו מגיעים לשיאים גם טלוויזיה בסדרה האדירה "נחמה" (HOT). בעונה הראשונה (אמן שתהיה עונה שנייה) צולמו תשעה פרקים, כל פרק גדוש בהומור ברגש, באהבה, בכאב ושוב בהומור. מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק ומתייפחת בבכי. התסריט משובח, המוסיקה יפהפייה וצוות השחקנים פשוט מפציץ את המסך.

 

הסדרה "נחמה", צילום: אוהד רומנו הסדרה "נחמה" | צילום: אוהד רומנו הסדרה "נחמה", צילום: אוהד רומנו

 

 

המפיק ג'ורדי (ירדן פלג)
בוחר באלבום של דניס לויד (ניר טיבור)
 
המפיק ג המפיק ג'ורדי (ירדן פלג) | צילום: יאיר שגיא המפיק ג
כששמעתי בפעם הראשונה את דניס לויד ברדיו הייתי בטוח שזה אמן אמריקאי. המבטא המעולה, הקול הייחודי, הסוואג, הסאונד, הכל מתוקתק ומדויק כמו שאני אוהב ורגיל לשמוע מחו"ל. כשחקרתי והבנתי שהוא בחור ישראלי בשם ניר טיבור בן 26 הייתי בשוק. תענוג אמיתי לשמוע חומרים ברמה כל כך גבוהה שיוצאים מישראל לעולם. ממליץ לכולם להקשיב לאי־פי שלו Exident.
 
 
הזמר ערן צור
בוחר בסדרת הטלוויזיה "הנערים"
 
ערן צור, צילום: שרון דרעי ערן צור | צילום: שרון דרעי ערן צור, צילום: שרון דרעי

במהלך סוף הקיץ הנוראי שעבר עלי היה בכל זאת משהו שחיכיתי לו. חיכיתי לכל פרק חדש בסדרה "הנערים" (של HBO ) לא כדי ליהנות, לא כדי לשכוח. אולי בשביל לנסות לבכות יחד עם הדמויות המוכות והמסובכות בסכסוך שאותו אנו חיים כאן כל השנים.

במציאות המטורפת אנחנו, הישראלים והפלסטינים, נוטים לפתח עור עבה, בשביל שיהיה אפשר לשרוד דרך כל זה. אבל הסדרה הזאת נכנסת מתחת לעור ושופכת אור על מה שקרה ב־2014, הכרוניקה שדרדרה את המצב בין העמים והובילה ל"צוק איתן". הדבר המציין בעיני את "הנערים" הוא העבודה המשותפת בין שני במאים יהודים לבמאי ערבי, כך הצופה מקבל את הדמויות ואת זוויות הראיה שלהן בצורה אותנטית (ולהישג הזה יש להוסיף את העובדה שהם הצליחו להרגיז את הקיסר ובנו).

   

 

מתוך הסדרה "הנערים", צילום: HBO מתוך הסדרה "הנערים" | צילום: HBO מתוך הסדרה "הנערים", צילום: HBO

 

 

השחקנית ראידה אדון
בוחרת בסדרת הטלוויזיה "הנערים"
 
ראידה אדון ראידה אדון ראידה אדון

"הנערים" היא אחת הסדרות המעניינות ועשויות היטב שראיתי השנה. המשחק מאוד מקצועי למרות שהוא מורכב מבחירת שחקנים שחלקם מוכרים וחלקם פחות אבל בזכות זה המשחק הופך להיות אותנטי ואמין. המקומות שבחרו לצלם והסצינות עצמן גורמות לצופה להרגיש את האווירה המתוחה, להזדהות ולהאמין למה שעיניו רואות.

הסדרה אינה קלה לצפייה ומראה את המציאות המורכבת שאנו חיים בתוכה. כשצופים בה עולה רגש של הזדהות עם המשפחות, עם הכאב, העצב והכעס; ומצד שני ישנה תחושה של דחייה ופחד עמוק שנמצא בכל אחד מאתנו שנולד לתוך המורכבות של שתי התרבויות. אולי הסדרה הזאת באה לעורר אותנו ולנסות, אפילו מעט, לחוש אמפתיה אחד כלפי השני ולראות כמה האובדן והעצב של המשפחות שמאבדות את יקיריהן הוא אותו אובדן ועצב.

 

 

 

 

השחקן גורי אלפי
בוחר באלבום של רביד פלוטניק 

גורי אלפי, צילום: גבריאל בהרליה גורי אלפי | צילום: גבריאל בהרליה גורי אלפי, צילום: גבריאל בהרליה

פגשתי את רביד פלוטניק אי שם בתחילת שנות ה־2000. השעה אחת בלילה באולפני גלגלצ. בקבוק עראק כמעט מפורק על השולחן, עשן סיגריות, לירון תאני אחד ויחיד מלהג בלהט ומציג את האורח הבא של "עסק שחור". נצ׳י נצ׳ היה כנראה בן 16 באותו הזמן. אחרי פריסטייל שכלל בין השאר, שוב ושוב, את המילים ״פתח תקווה״, הוא נחת בחזרה בכיסא והיה לחלוטין מאוכזב. ילד עם ביקורת עצמית גבוהה שדרש מעצמו הרבה יותר ממה שיכול היה באותה העת לספק. אני מודה שלא ידעתי אז, את מה שכולם כבר יודעים היום — הילד ענק!

 

נצ׳י החליט לוותר לאחרונה על הכינוי ועל האלטר אגו וחזר לשמו המקורי, רביד פלוטניק וזה לגמרי לא במקרה. האלבום ״ועכשיו לחלק האומנותי״, הוא שלם ומושלם ונפלא ורביד כל כך מרגיש נוח בעור שלו, ובצדק. הוא כבר שם. באלמנט שלו, עד הסוף.

האלבום לוקח אותך לכל המקומות בראש ובלב של האמן המוכשר הזה. הוא גדוש בטקסטים חדים, חושפניים, גסים, מחאתיים, מצחיקים ובעיקר אמיתיים. אותנטיות זה שם המשחק ופלוטניק דובר אותה שוטף. הוא מפציץ בהפקה מוזיקלית מטורפת ועשירה, מכלי מיתר, סימפולים ועד סולו תיפוף על הבטן (לא לפספס את השיר "אלעד"). והוא משופע באורחים מובחרים כמו גימבו ג׳יי (באחד השירים המעולים "סמוראי"), סימה נון המשובחת ואחד ברי סחרוף שגם נכנע לקסם. אין לי ספק שהאלבום הזה יהפוך די מהר לקלאסיקה. ואני די בטוח שהעידן המוזיקלי של רביד פלוטניק רק החל.

 

 

רביד פלוטניק, נצ רביד פלוטניק, נצ'י נץ' | צילום: רמי זרנגר רביד פלוטניק, נצ

 

 

הבמאי אבי נשר
בוחר בסרטה של זהר וגנר "21 יום ולילה"  
 
   , צילום: טל שחר צילום: טל שחר    , צילום: טל שחר
זה סרט נפלא בעיני וזהר וגנר היא במאית מאוד מוכשרת. "21 יום ולילה" הוא חלק מהמהפכה של עולם הקולנוע הדוקומנטרי, המשתמש במוטיבים מעולמות אחרים, במקרה זה — אנימציה. הסרט משתמש בחוקי הז'אנר, אך מסרב לעשות מניפולציה. הוא ערוך למופת, ויש בו צניעות כובשת. הסרט עוקב אחרי מעצרה וחקירתה של אם בדואית החשודה ברצח בנה התינוק. הוא חושף אותנו לחברה הבדואית, ולנהליה הזרים לנו. זה מסמך פמיניסטי שנכנס אט אט לעולם הספק, ועובד בשתי רמות: גם כסרט מתח וגם כמסמך חברתי מרתק. הגיבורה היא דמות מעוררת אמפתיה, גם אם לא בהכרח מאמינים לה. בסוף הצפייה התחושה היא שעברת חוויה גדולה מבלי שהרגשת שהיא פסקנית. 

 

 

מתוך "21 יום ולילה", צילום: באדיבות HOT8 מתוך "21 יום ולילה" | צילום: באדיבות HOT8 מתוך "21 יום ולילה", צילום: באדיבות HOT8

 

 

האמן ניר הוד
בוחר בסדרה "אלי" של גידי רף על אלי כהן  

ניר הוד ניר הוד ניר הוד

במשך המון שנים אני משתמש בדמותו של אלי כהן כמטאפורה להרגשה שלי, הפער שיש לי בין הדימיון לבין החיים עצמם. אני לא בטוח שהאמת צריכה להיות חשופה תמיד, כי או שלא מבינים אותה, או שהיא בעייתית, או שהיא לא קשורה למציאות. בסדרה עליו בנטפליקס סשה ברון כהן מדהים בתפקיד אלי כהן וגידי רף הוא במאי שאני מאוד מעריך את היצירה שלו. הסדרה הזאת עשתה לי משהו חזק מבחינה אמנותית, רגשית ואישית, בתור מי שלא חי בארץ אבל עדיין מתרפק על העבר של ישראל וההיסטוריה של ישראל.

ראיתי את הסדרה ואחר כך במשך עשרה ימים לא היה דבר שלא קראתי על אלי כהן, כמעט שהרגשתי כאילו אני רוצה לחיות חיים כאלה, רוויים, שיש בהם המון מתח. ושיא אנושי, שזה הדבר האמיתי. בתור אמן, נתפסתי לסדרה גם מבחינה ויזואלית. זו אמנם יצירה אמריקאית, אבל יש בה חיבור מאוד יפה בין האוניברסליות לישראליות. היה מדהים לצפות קצת בעולם הזה של שנות השישים בישראל ובמזרח התיכון שהיה בהם גם הרבה גלמור וגם תחכום אנושי, בניגוד לתחכום הטכנולוגי של היום. פעם, הכל היה טוב יותר. אפילו העתיד.

 

 

סשה ברון כהן בתפקיד אלי כהן, צילום: Netflix סשה ברון כהן בתפקיד אלי כהן | צילום: Netflix סשה ברון כהן בתפקיד אלי כהן, צילום: Netflix

 

 

הזמרת רונה קינן
בוחרת בספרה של אורין רוזנר "גורי רוח"

רונה קינן, צילום: אסף עיני רונה קינן | צילום: אסף עיני רונה קינן, צילום: אסף עיני

לעתים רחוקות אני פוגשת יצירה שמעוררת בי הזדהות מוחלטת. את “גורי רוח” ספר השירים הראשון של אורין רוזנר בעריכת דורי מנור (הקיבוץ המאוחד), קראתי והרגשתי שהיא מדברת מגרוני, או אני מגרונה, או שתינו יחד מאיזה גרון נעלם. חלקו הראשון והיפה ביותר לדעתי, עוסק בקשר הסבוך, החידתי, המכונן, שבין בת לאם. השיר הראשון, סירנה, נפתח במשפט: ״מחדרי שמעתי את אמי בוכה״ וממשיך למחזור שירים נפלא, ״לאמא״ ונפתח בשורות: ״אם יש תורשה רק הבדידות עוברת בה/ איננו דומות אלא בתחינה/ השפוכה באיברי גופנו/ שלא להישאר לבד".

השירים נוגעים בכאב, בזקנה, בפחד מפני סופיותה של האם, וממנה סופיותה של הבת, בשינה הילדית, השלמה, ובזו הקטועה, המסויטת, שממנה צועקים לאם שתבוא. הכל בעברית מקורית, אלגנטית ולא מתאמצת, הסימביוזה בין בת לאם הופכת אצל רוזנר לשירה יפהפיה שרוצים לחזור אליה שוב.

 

 

האלבום "גורי רוח" האלבום "גורי רוח" האלבום "גורי רוח"

 

 

 

הבמאי נדב לפיד
בוחר באלבום "לילה חדש" של מוניקה סקס  

נדב לפיד, צילום: רפי דלויה נדב לפיד | צילום: רפי דלויה נדב לפיד, צילום: רפי דלויה

האלבום החדש של מוניקה סקס, "לילה חדש", הוא גן שעשועים: המלים משחקות אחת עם השנייה והצלילים משחקים זה עם זה . חשבתי על הלהקה שכל חבריה מוזיקאים ותיקים בגיל שבו מזמן לא משחקים, להקה שניפקה הימנונים, שישראלים זועקים מעומק לבם כאילו מישהו קרא את הלב שלהם והפך אותו לשיר, שמעתי את יהלי סובול ובקולו עליצות מרוחקת שר: "זו הולכת להיות נסיעה ארוכה/ רוב הזמן בירידה./ חיות טרף בשוליים אבל/ החיה הכי מפחידה/ זה אתה" והיה נדמה לי שמוניקה סקס הביטו באמת היסודית של הקיום. באישי, זה שהולך ויורד ומידרדר — כולנו יודעים לאן. בפוליטי — זה שאין בו תיקון גורף ולא בטוח שתיקון הוא מה שנדרש. אולי צדק לא מְחַיֶה ולא מרטיט יותר מאי צדק. וגם בקיום שלהם — מי שנגעו בפסגות מקומיות צעירים והיום הם חכמים מכדי להיות שוב בפסגה. אז מה תעשה? תתאבל? תצעק? ואחר כך מה? מתברר שאין אמת גדולה יותר, כנה ומיואשת אבל ממש מענגת — נניח כשנוסעים באופניים עם אוזניות — מהמשחק היפה והעגום הזה.

 

 

מוניקה סקס, צילום: GUY PRIVES מוניקה סקס | צילום: GUY PRIVES מוניקה סקס, צילום: GUY PRIVES

 

 

הקומיקאית תום יער
בוחרת בסדרת הטלוויזיה "מייקל" 
 
תום יער, צילום: יובל חן תום יער | צילום: יובל חן תום יער, צילום: יובל חן

בפעמים הראשונות שראיתי את ההצגה "מייקל" אני זוכרת תחושת "אוי מיי גוד", זה כל כך מצחיק ומדהים ושונה. חבורה של אנשים מוכשרים בטירוף (שהיה לי הכבוד להתארח אצלם, ואני הכי לא תיאטרון). כששמעתי שהם התחילו לעבוד על סדרה על בסיס "מייקל" ב־yes קצת חששתי איך יעבור עיבוד טלוויזיוני למשהו שהוא כל כך בימתי ומתקשר עם הקהל. אבל התוצאה היא עונג צרוף ואחד האירועים שהכי עשו לי את השנה (חוץ מהסדרות הנהדרות וההופעה המעולה שליJ). הסדרה היא באמת ניצחון גדול של הומור הלכאורה אנדרדוגי ומחתרתי. זה גם אחד המעברים המושלמים שראיתי מתיאטרון לטלוויזיה: במשחק, בימוי, צילום, ארט. וזה גם מצחיק וגם עצוב. כשהסדרה הוקרנה הייתי במקסיקו עם בן זוגי וכל יום ראינו רק פרק אחד כדי שחלילה זה לא ייגמר לנו למחרת. זה פשוט אחד הדברים הטובים שיצאו השנה (וגם ספר המתכונים השני של אורנה ואלה והאלבומים של עטר מיינר ופול טראנק).

   

מתוך הסדרה "מייקל", צילום: אהוד רומנו מתוך הסדרה "מייקל" | צילום: אהוד רומנו מתוך הסדרה "מייקל", צילום: אהוד רומנו

 

 

הסופרת נעה ידלין
בוחרת בספר "אבל הלילה עוד צעיר" מאת ליאת אלקיים 
 
נעה ידלין, צילום: טל שחר נעה ידלין | צילום: טל שחר נעה ידלין, צילום: טל שחר

שלושה שערים לספר "אבל הלילה עוד צעיר" (כנרת זמורה ביתן), שלוש תקופות בחיי אותה אשה: ירח דבש; שהות בפגייה עם תינוקת שרק נולדה; וספק־בגידה במסגרת מסיבה במועדון, שנים מאוחר יותר, כשהיא כבר אם ותיקה ונשואה מיומנת. מזמן לא קראתי ספר שמתאר אשה בדייקנות כזאת: חריף, מצית אי־נחת, חף מקיטש ומסנטימנטליזם ונוגע ללב. כדרכם של ספרים טובים, נדמה לי שגם הספר הזה מעורר הזדהות, ולא משנה אם קורא בו גבר או קוראת אשה; ככה זה עם ספרים שפוצעים את הנפש, ומגישים ממנה לקורא ביופסיה, חתיכה קטנה. 

 

עטיפת הספר "אבל הלילה עוד צעיר" עטיפת הספר "אבל הלילה עוד צעיר" עטיפת הספר "אבל הלילה עוד צעיר"

 

 

הכוריאוגרף אבשלום פולק
בוחר בסרט "מתנחלת" של איריס זכי
 
אבשלום פולק, צילום: יובל חן אבשלום פולק | צילום: יובל חן אבשלום פולק, צילום: יובל חן

אמנם אני מעט משוחד, כי הבמאית איריס זכי היא בת הזוג שלי, אבל זוהי באמת היצירה הישראלית שאהבתי ביותר בשנה האחרונה. הסרט "מתנחלת" הוא יצירה רגישה, עדינה ופוליטית. לכאורה מרכיבים שלא כל כך מתחברים, אבל איריס מצליחה לקשור ולתקשר שיח עם מי שלא חושב כמוה. בתוך אקלים מתלהם ואלים, איריס מתנחלת בתוך ההתנחלות, לא כאקט של פרובוקציה, אלא דווקא מתוך רצון להקשיב, להיפתח ולנהל דיאלוג. לא כדי לצייר תמונה קיצונית בתוך העולם הקיצוני שבו אנחנו חיים, אלא אולי כדי לחשוף את ניצני השינוי. והכל בגובה העיניים, עם הומור, רגישות וכנות. 

 

איריס זכי איריס זכי איריס זכי

 

האמנית זויה צ'רקסקי
בוחרת בציור של נטליה זורבובה 
 
זויה צ זויה צ'רקסקי | צילום: יונתן בלום זויה צ

מאז שהכרתי את הציירת נטליה זורבובה היצירה שלה תמיד נתנה לי המון השראה. לפעמים כשאני נתקעת בעבודה שלי, אני הולכת לסטודיו שלה וגונבת משם רעיון אחד או שניים. את הציור שלה "צהריים ביפו, אתר בנייה״ (150X200 ס"מ, שמן על בד) נטליה ציירה מחלון ביתה והוא חלק מסדרה שרואים בה שלבים שונים של בנייה. זו סדרה שהיא מופתית בעיני. הציורים של נטליה מעניקים מבט ייחודי על הנוף העירוני בישראל. לפעמים הם נראים ציורי נוף תמימים אבל הם לא, כי תמיד נמצאת שם גם אמירה על האדם והחברה. 

"צהריים ביפו, אתר בנייה" של נטליה זורבובה , צילום: נטליה זורבובה "צהריים ביפו, אתר בנייה" של נטליה זורבובה | צילום: נטליה זורבובה "צהריים ביפו, אתר בנייה" של נטליה זורבובה , צילום: נטליה זורבובה

דנה אידיסיס דנה אידיסיס דנה אידיסיס

התסריטאית דנה אידיסיס

בוחרת במחזה "ברטוד ואגנס" מאת נועה לזר קינן

המחזה שכתבה נועה לזר קינן מצחיק ועצוב, מעורר מחשבה ומלא בכנות וישירות שרק מי שכותבת ממקום כל כך קרוב ואוהב יכולה לכתוב.

ההצגה מביטה לזיקנה ישירות בעיניים בלי הנחות ובלי הקלות ובאותו הזמן גם מלאה בחמלה ואנושיות ומרחיבה ומכווצת לך את הלב.

הביקורות כבר שיבחו, אז כל מה שנותר למי שעדיין לא ראה, ללכת להבימה ולהינות מכתיבה משובחת בימוי נהדר של דפנה זילברג ומשחק מרגש של טטיאנה הופמן ודב רייזר.

ברטוד ואגנס, צילום: ז ברטוד ואגנס | צילום: ז'ראר אלון ברטוד ואגנס, צילום: ז

הסופרת והאמנית רותו מודן
בוחרת בסרט ״אל תשכחי אותי" של רם נהרי

רותו מודן, צילום : אפרת בלוססקי רותו מודן | צילום : אפרת בלוססקי רותו מודן, צילום : אפרת בלוססקי

מודה, אני אוהבת כל מה שרם נהרי עושה. היצירות שלו מצוידות בלב חם והומור חד ועצוב, חפות מקיטש ומכל מה ששבלוני. הסרט ״אל תשכחי אותי", שלהרגשתי קצת עבר מתחת לרדאר של הקהל, הוא הסרט הארוך הראשון שלו, ואותי הוא לא אכזב. מה שקוראים כאן ״סרט קטן״, הוא בעצם סרט על הדברים הכי גדולים: אהבה, שיגעון, הישרדות, מוות, הנחמה שאנשים יכולים לתת אחד לשני והייאוש של המוגבלות שלנו להציל את האהובים עלינו מעצמם ואת עצמנו מעצמנו. להצליח להעביר את כל זה, וגם להצחיק — זו חתיכת הישג. בסוף ההקרנה רציתי פשוט לחבק את הסרט. ניסיתי, אבל המקרין לא הירשה לי.

מתוך אל תשכחי אותי, צילום: אלסיו שרודר מתוך אל תשכחי אותי | צילום: אלסיו שרודר מתוך אל תשכחי אותי, צילום: אלסיו שרודר

הכוריאוגרפית והרקדנית רננה רז
בוחרת בספר "מה לעשות עכשיו" מאת דב חנין ודני פילק

רננה רז, צילום: עמית שעל רננה רז | צילום: עמית שעל רננה רז, צילום: עמית שעל

הספר "מה לעשות עכשיו" של דב חנין ודני פילק נפתח במשפט: "זהו ספר אופטימי המכוון גם לפסימיסטים". בספר (ידיעות ספרים) הם מנתחים את המציאות הפוליטית בארץ תוך השוואה למגמות עולמיות, ומציעים דרכי פעולה ואפשרויות לשינוי, באמצעות יוזמות פוליטיות ואזרחיות. אני חייבת להודות שדווקא בתחילת הקריאה, הרגשתי שהמסקנות הנגזרות מהספר הופכות אותי לפסימית מאוד. בעיקר בגלל העובדה שדמוקרטיה לא ממש יכולה להתקיים לאורך זמן לצד קפיטליזם. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה שבה אלי האופטימיות. הספר כתוב בצורה מאוד בהירה ומנומקת ובעיקר מתעכב על יוזמות לשינוי של אנשים בשטח. הקריאה מעודדת פעולה ומחשבה יצירתית על המציאות שלנו, ויותר מכל מחזקת את האמון בכוחם של האזרחים. דווקא עכשיו, אחרי הבחירות, הספר הזה לטעמי עוד יותר משמעותי.

מה לעשות עכשיו של דב חנין , צילום: יחצ מה לעשות עכשיו של דב חנין | צילום: יחצ מה לעשות עכשיו של דב חנין , צילום: יחצ

ג ג'וי ריגר | צילום: איריס נשר ג

השחקנית ג'וי ריגר

בוחרת בספר השירה של מיקה בן שאול "בטחי בקולך"

 

במצעד הגאווה האחרון בירושלים הרגשתי שמה שאני רוצה להגיד זה שבעיני אהבה זה הדבר הכי חשוב בעולם. הקראתי את השיר "סטייה" מתוך ספר השירים "בטחי בקולך" של מיקה בן שאול (הוצאת ניב).

השיר נפתח בשורות: "אם האהבה שלי היא סטייה/ לפחות אני סוטה באור יום/ לפחות אני מעיזה/ לדרוך ברחוב/ כשידיי הסוטות/ אוחזות בידיים סוטות אחרות/ שאוהבות אותי/ לפחות האהבה שלי/ צבעונית והדדית/ לפחות איני פוגעת/ במי שאחר ממני" והוא חלק מספר מאוד פמיניסטי מלא שירי אהבה, שירים מעצימים שנותנים כוח.

לפעמים אני קמה בבוקר ובא לי לקרוא שיר שלה שעוזר לי לנשום ומדבר על זה שהכל בסדר וצריך לשמוח ולחייך.

הספר נוגע במקומות שכל אשה, על כל נטיותיה, יכולה להתחבר אליו, גם נערות בגיל ההתבגרות, נשים נשואות, אמהות - הספר מאוד מחבר ומתחבר ויש בו משהו מאוד בגובה העיניים. אפשר ומומלץ לטעום מהיצירה של מיקה בן שאול גם בעמוד האינסטגרם שלה.

הספר "בטחי בקולך" הספר "בטחי בקולך" הספר "בטחי בקולך"

השחקן דביר בנדק
בוחר בספר "אמא קומי" של אלדד כהן

דביר בנדק, צילום: SIMCHA BARBIRO דביר בנדק | צילום: SIMCHA BARBIRO דביר בנדק, צילום: SIMCHA BARBIRO

"אמא קומי" של אלדד כהן הוא פנינה ספרותית. עשיר בדמיון. ספר חכם, מצחיק ומרגש. הספר (ידיעות ספרים) מסופר כולו דרך עיניו של הילד יודה בן ה־12 שחי רק עם אמו. זה ילד רגיש וחכם, שסובל מהרגלים כפייתיים, ומגלה בתחילת הספר שיש לו לא רק אמא אלא גם אבא. מכאן מתחילה עלילה מרתקת, סוחפת ומאוד צבעונית. רובה מתרחשת בירושלים, בשוק מחנה יהודה וברחבה של "טליתא קומי", שם נמצאים "האנשים שמחכים"..

מבין הדמויות הרבות בספר, התחברתי במיוחד לסרן אבוט. " שומר השוק". חמלתי עליו והערצתי אותו, פגוע מלחמת יום הכיפורים שם נהרגו רבים מחייליו וכל יום שישי הוא יושב בטליתא קומי ומחכה לחברה שלו: " אני חושב שצריך להרגיש הרבה אהבה כדי לחכות למישהו כל כך הרבה זמן", מספר לנו יודה על סרן אבוט.

הספר גרם לי לחשוב עליו הרבה מעבר לעלילה. הוא נוגע בהוויה הישראלית והירושלמית, אפשר ממש להרגיש שאתה מסתובב בין הבסטות בשוק.יחד עם זאת מדובר זה סיפור אוניברסלי שברור לי שכל נפש תתחבר אליו. וכשיצא עיבוד שלו לסרט — אני אשתתף.

הספר "אמא קומי" של אלדד כהן, צילום: יחצ הספר "אמא קומי" של אלדד כהן | צילום: יחצ הספר "אמא קומי" של אלדד כהן, צילום: יחצ

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות