צילום: נטליה זורבובה
בחירות 2019
שחקנים, במאים, סופרים ומוזיקאים בוחרים את יצירת האמנות הישראלית שהכי השפיעה עליהם השנה. פרויקט מיוחד
את רשף לוי היכרתי בתור סטנדאפיסט מתחיל עוד מתקופת ה"קאמל קומדי קלאב", אני זוכרת שהמופע שלו היה מוטרף ומצחיק מאוד. אני מאושרת לראות את הכישרון והטירוף שלו מגיעים לשיאים גם טלוויזיה בסדרה האדירה "נחמה" (HOT). בעונה הראשונה (אמן שתהיה עונה שנייה) צולמו תשעה פרקים, כל פרק גדוש בהומור ברגש, באהבה, בכאב ושוב בהומור. מצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק ומתייפחת בבכי. התסריט משובח, המוסיקה יפהפייה וצוות השחקנים פשוט מפציץ את המסך.
במהלך סוף הקיץ הנוראי שעבר עלי היה בכל זאת משהו שחיכיתי לו. חיכיתי לכל פרק חדש בסדרה "הנערים" (של HBO ) לא כדי ליהנות, לא כדי לשכוח. אולי בשביל לנסות לבכות יחד עם הדמויות המוכות והמסובכות בסכסוך שאותו אנו חיים כאן כל השנים.
במציאות המטורפת אנחנו, הישראלים והפלסטינים, נוטים לפתח עור עבה, בשביל שיהיה אפשר לשרוד דרך כל זה. אבל הסדרה הזאת נכנסת מתחת לעור ושופכת אור על מה שקרה ב־2014, הכרוניקה שדרדרה את המצב בין העמים והובילה ל"צוק איתן". הדבר המציין בעיני את "הנערים" הוא העבודה המשותפת בין שני במאים יהודים לבמאי ערבי, כך הצופה מקבל את הדמויות ואת זוויות הראיה שלהן בצורה אותנטית (ולהישג הזה יש להוסיף את העובדה שהם הצליחו להרגיז את הקיסר ובנו).
"הנערים" היא אחת הסדרות המעניינות ועשויות היטב שראיתי השנה. המשחק מאוד מקצועי למרות שהוא מורכב מבחירת שחקנים שחלקם מוכרים וחלקם פחות אבל בזכות זה המשחק הופך להיות אותנטי ואמין. המקומות שבחרו לצלם והסצינות עצמן גורמות לצופה להרגיש את האווירה המתוחה, להזדהות ולהאמין למה שעיניו רואות.
הסדרה אינה קלה לצפייה ומראה את המציאות המורכבת שאנו חיים בתוכה. כשצופים בה עולה רגש של הזדהות עם המשפחות, עם הכאב, העצב והכעס; ומצד שני ישנה תחושה של דחייה ופחד עמוק שנמצא בכל אחד מאתנו שנולד לתוך המורכבות של שתי התרבויות. אולי הסדרה הזאת באה לעורר אותנו ולנסות, אפילו מעט, לחוש אמפתיה אחד כלפי השני ולראות כמה האובדן והעצב של המשפחות שמאבדות את יקיריהן הוא אותו אובדן ועצב.
פגשתי את רביד פלוטניק אי שם בתחילת שנות ה־2000. השעה אחת בלילה באולפני גלגלצ. בקבוק עראק כמעט מפורק על השולחן, עשן סיגריות, לירון תאני אחד ויחיד מלהג בלהט ומציג את האורח הבא של "עסק שחור". נצ׳י נצ׳ היה כנראה בן 16 באותו הזמן. אחרי פריסטייל שכלל בין השאר, שוב ושוב, את המילים ״פתח תקווה״, הוא נחת בחזרה בכיסא והיה לחלוטין מאוכזב. ילד עם ביקורת עצמית גבוהה שדרש מעצמו הרבה יותר ממה שיכול היה באותה העת לספק. אני מודה שלא ידעתי אז, את מה שכולם כבר יודעים היום — הילד ענק!
נצ׳י החליט לוותר לאחרונה על הכינוי ועל האלטר אגו וחזר לשמו המקורי, רביד פלוטניק וזה לגמרי לא במקרה. האלבום ״ועכשיו לחלק האומנותי״, הוא שלם ומושלם ונפלא ורביד כל כך מרגיש נוח בעור שלו, ובצדק. הוא כבר שם. באלמנט שלו, עד הסוף.
האלבום לוקח אותך לכל המקומות בראש ובלב של האמן המוכשר הזה. הוא גדוש בטקסטים חדים, חושפניים, גסים, מחאתיים, מצחיקים ובעיקר אמיתיים. אותנטיות זה שם המשחק ופלוטניק דובר אותה שוטף. הוא מפציץ בהפקה מוזיקלית מטורפת ועשירה, מכלי מיתר, סימפולים ועד סולו תיפוף על הבטן (לא לפספס את השיר "אלעד"). והוא משופע באורחים מובחרים כמו גימבו ג׳יי (באחד השירים המעולים "סמוראי"), סימה נון המשובחת ואחד ברי סחרוף שגם נכנע לקסם. אין לי ספק שהאלבום הזה יהפוך די מהר לקלאסיקה. ואני די בטוח שהעידן המוזיקלי של רביד פלוטניק רק החל.
במשך המון שנים אני משתמש בדמותו של אלי כהן כמטאפורה להרגשה שלי, הפער שיש לי בין הדימיון לבין החיים עצמם. אני לא בטוח שהאמת צריכה להיות חשופה תמיד, כי או שלא מבינים אותה, או שהיא בעייתית, או שהיא לא קשורה למציאות. בסדרה עליו בנטפליקס סשה ברון כהן מדהים בתפקיד אלי כהן וגידי רף הוא במאי שאני מאוד מעריך את היצירה שלו. הסדרה הזאת עשתה לי משהו חזק מבחינה אמנותית, רגשית ואישית, בתור מי שלא חי בארץ אבל עדיין מתרפק על העבר של ישראל וההיסטוריה של ישראל.
ראיתי את הסדרה ואחר כך במשך עשרה ימים לא היה דבר שלא קראתי על אלי כהן, כמעט שהרגשתי כאילו אני רוצה לחיות חיים כאלה, רוויים, שיש בהם המון מתח. ושיא אנושי, שזה הדבר האמיתי. בתור אמן, נתפסתי לסדרה גם מבחינה ויזואלית. זו אמנם יצירה אמריקאית, אבל יש בה חיבור מאוד יפה בין האוניברסליות לישראליות. היה מדהים לצפות קצת בעולם הזה של שנות השישים בישראל ובמזרח התיכון שהיה בהם גם הרבה גלמור וגם תחכום אנושי, בניגוד לתחכום הטכנולוגי של היום. פעם, הכל היה טוב יותר. אפילו העתיד.
לעתים רחוקות אני פוגשת יצירה שמעוררת בי הזדהות מוחלטת. את “גורי רוח” ספר השירים הראשון של אורין רוזנר בעריכת דורי מנור (הקיבוץ המאוחד), קראתי והרגשתי שהיא מדברת מגרוני, או אני מגרונה, או שתינו יחד מאיזה גרון נעלם. חלקו הראשון והיפה ביותר לדעתי, עוסק בקשר הסבוך, החידתי, המכונן, שבין בת לאם. השיר הראשון, סירנה, נפתח במשפט: ״מחדרי שמעתי את אמי בוכה״ וממשיך למחזור שירים נפלא, ״לאמא״ ונפתח בשורות: ״אם יש תורשה רק הבדידות עוברת בה/ איננו דומות אלא בתחינה/ השפוכה באיברי גופנו/ שלא להישאר לבד".
השירים נוגעים בכאב, בזקנה, בפחד מפני סופיותה של האם, וממנה סופיותה של הבת, בשינה הילדית, השלמה, ובזו הקטועה, המסויטת, שממנה צועקים לאם שתבוא. הכל בעברית מקורית, אלגנטית ולא מתאמצת, הסימביוזה בין בת לאם הופכת אצל רוזנר לשירה יפהפיה שרוצים לחזור אליה שוב.
האלבום החדש של מוניקה סקס, "לילה חדש", הוא גן שעשועים: המלים משחקות אחת עם השנייה והצלילים משחקים זה עם זה . חשבתי על הלהקה שכל חבריה מוזיקאים ותיקים בגיל שבו מזמן לא משחקים, להקה שניפקה הימנונים, שישראלים זועקים מעומק לבם כאילו מישהו קרא את הלב שלהם והפך אותו לשיר, שמעתי את יהלי סובול ובקולו עליצות מרוחקת שר: "זו הולכת להיות נסיעה ארוכה/ רוב הזמן בירידה./ חיות טרף בשוליים אבל/ החיה הכי מפחידה/ זה אתה" והיה נדמה לי שמוניקה סקס הביטו באמת היסודית של הקיום. באישי, זה שהולך ויורד ומידרדר — כולנו יודעים לאן. בפוליטי — זה שאין בו תיקון גורף ולא בטוח שתיקון הוא מה שנדרש. אולי צדק לא מְחַיֶה ולא מרטיט יותר מאי צדק. וגם בקיום שלהם — מי שנגעו בפסגות מקומיות צעירים והיום הם חכמים מכדי להיות שוב בפסגה. אז מה תעשה? תתאבל? תצעק? ואחר כך מה? מתברר שאין אמת גדולה יותר, כנה ומיואשת אבל ממש מענגת — נניח כשנוסעים באופניים עם אוזניות — מהמשחק היפה והעגום הזה.
בפעמים הראשונות שראיתי את ההצגה "מייקל" אני זוכרת תחושת "אוי מיי גוד", זה כל כך מצחיק ומדהים ושונה. חבורה של אנשים מוכשרים בטירוף (שהיה לי הכבוד להתארח אצלם, ואני הכי לא תיאטרון). כששמעתי שהם התחילו לעבוד על סדרה על בסיס "מייקל" ב־yes קצת חששתי איך יעבור עיבוד טלוויזיוני למשהו שהוא כל כך בימתי ומתקשר עם הקהל. אבל התוצאה היא עונג צרוף ואחד האירועים שהכי עשו לי את השנה (חוץ מהסדרות הנהדרות וההופעה המעולה שליJ). הסדרה היא באמת ניצחון גדול של הומור הלכאורה אנדרדוגי ומחתרתי. זה גם אחד המעברים המושלמים שראיתי מתיאטרון לטלוויזיה: במשחק, בימוי, צילום, ארט. וזה גם מצחיק וגם עצוב. כשהסדרה הוקרנה הייתי במקסיקו עם בן זוגי וכל יום ראינו רק פרק אחד כדי שחלילה זה לא ייגמר לנו למחרת. זה פשוט אחד הדברים הטובים שיצאו השנה (וגם ספר המתכונים השני של אורנה ואלה והאלבומים של עטר מיינר ופול טראנק).
שלושה שערים לספר "אבל הלילה עוד צעיר" (כנרת זמורה ביתן), שלוש תקופות בחיי אותה אשה: ירח דבש; שהות בפגייה עם תינוקת שרק נולדה; וספק־בגידה במסגרת מסיבה במועדון, שנים מאוחר יותר, כשהיא כבר אם ותיקה ונשואה מיומנת. מזמן לא קראתי ספר שמתאר אשה בדייקנות כזאת: חריף, מצית אי־נחת, חף מקיטש ומסנטימנטליזם ונוגע ללב. כדרכם של ספרים טובים, נדמה לי שגם הספר הזה מעורר הזדהות, ולא משנה אם קורא בו גבר או קוראת אשה; ככה זה עם ספרים שפוצעים את הנפש, ומגישים ממנה לקורא ביופסיה, חתיכה קטנה.
אמנם אני מעט משוחד, כי הבמאית איריס זכי היא בת הזוג שלי, אבל זוהי באמת היצירה הישראלית שאהבתי ביותר בשנה האחרונה. הסרט "מתנחלת" הוא יצירה רגישה, עדינה ופוליטית. לכאורה מרכיבים שלא כל כך מתחברים, אבל איריס מצליחה לקשור ולתקשר שיח עם מי שלא חושב כמוה. בתוך אקלים מתלהם ואלים, איריס מתנחלת בתוך ההתנחלות, לא כאקט של פרובוקציה, אלא דווקא מתוך רצון להקשיב, להיפתח ולנהל דיאלוג. לא כדי לצייר תמונה קיצונית בתוך העולם הקיצוני שבו אנחנו חיים, אלא אולי כדי לחשוף את ניצני השינוי. והכל בגובה העיניים, עם הומור, רגישות וכנות.
מאז שהכרתי את הציירת נטליה זורבובה היצירה שלה תמיד נתנה לי המון השראה. לפעמים כשאני נתקעת בעבודה שלי, אני הולכת לסטודיו שלה וגונבת משם רעיון אחד או שניים. את הציור שלה "צהריים ביפו, אתר בנייה״ (150X200 ס"מ, שמן על בד) נטליה ציירה מחלון ביתה והוא חלק מסדרה שרואים בה שלבים שונים של בנייה. זו סדרה שהיא מופתית בעיני. הציורים של נטליה מעניקים מבט ייחודי על הנוף העירוני בישראל. לפעמים הם נראים ציורי נוף תמימים אבל הם לא, כי תמיד נמצאת שם גם אמירה על האדם והחברה.
התסריטאית דנה אידיסיס
בוחרת במחזה "ברטוד ואגנס" מאת נועה לזר קינן
המחזה שכתבה נועה לזר קינן מצחיק ועצוב, מעורר מחשבה ומלא בכנות וישירות שרק מי שכותבת ממקום כל כך קרוב ואוהב יכולה לכתוב.
ההצגה מביטה לזיקנה ישירות בעיניים בלי הנחות ובלי הקלות ובאותו הזמן גם מלאה בחמלה ואנושיות ומרחיבה ומכווצת לך את הלב.
הביקורות כבר שיבחו, אז כל מה שנותר למי שעדיין לא ראה, ללכת להבימה ולהינות מכתיבה משובחת בימוי נהדר של דפנה זילברג ומשחק מרגש של טטיאנה הופמן ודב רייזר.
מודה, אני אוהבת כל מה שרם נהרי עושה. היצירות שלו מצוידות בלב חם והומור חד ועצוב, חפות מקיטש ומכל מה ששבלוני. הסרט ״אל תשכחי אותי", שלהרגשתי קצת עבר מתחת לרדאר של הקהל, הוא הסרט הארוך הראשון שלו, ואותי הוא לא אכזב. מה שקוראים כאן ״סרט קטן״, הוא בעצם סרט על הדברים הכי גדולים: אהבה, שיגעון, הישרדות, מוות, הנחמה שאנשים יכולים לתת אחד לשני והייאוש של המוגבלות שלנו להציל את האהובים עלינו מעצמם ואת עצמנו מעצמנו. להצליח להעביר את כל זה, וגם להצחיק — זו חתיכת הישג. בסוף ההקרנה רציתי פשוט לחבק את הסרט. ניסיתי, אבל המקרין לא הירשה לי.
הספר "מה לעשות עכשיו" של דב חנין ודני פילק נפתח במשפט: "זהו ספר אופטימי המכוון גם לפסימיסטים". בספר (ידיעות ספרים) הם מנתחים את המציאות הפוליטית בארץ תוך השוואה למגמות עולמיות, ומציעים דרכי פעולה ואפשרויות לשינוי, באמצעות יוזמות פוליטיות ואזרחיות. אני חייבת להודות שדווקא בתחילת הקריאה, הרגשתי שהמסקנות הנגזרות מהספר הופכות אותי לפסימית מאוד. בעיקר בגלל העובדה שדמוקרטיה לא ממש יכולה להתקיים לאורך זמן לצד קפיטליזם. אבל ככל שהתקדמתי בקריאה שבה אלי האופטימיות. הספר כתוב בצורה מאוד בהירה ומנומקת ובעיקר מתעכב על יוזמות לשינוי של אנשים בשטח. הקריאה מעודדת פעולה ומחשבה יצירתית על המציאות שלנו, ויותר מכל מחזקת את האמון בכוחם של האזרחים. דווקא עכשיו, אחרי הבחירות, הספר הזה לטעמי עוד יותר משמעותי.
השחקנית ג'וי ריגר
בוחרת בספר השירה של מיקה בן שאול "בטחי בקולך"
במצעד הגאווה האחרון בירושלים הרגשתי שמה שאני רוצה להגיד זה שבעיני אהבה זה הדבר הכי חשוב בעולם. הקראתי את השיר "סטייה" מתוך ספר השירים "בטחי בקולך" של מיקה בן שאול (הוצאת ניב).
השיר נפתח בשורות: "אם האהבה שלי היא סטייה/ לפחות אני סוטה באור יום/ לפחות אני מעיזה/ לדרוך ברחוב/ כשידיי הסוטות/ אוחזות בידיים סוטות אחרות/ שאוהבות אותי/ לפחות האהבה שלי/ צבעונית והדדית/ לפחות איני פוגעת/ במי שאחר ממני" והוא חלק מספר מאוד פמיניסטי מלא שירי אהבה, שירים מעצימים שנותנים כוח.
לפעמים אני קמה בבוקר ובא לי לקרוא שיר שלה שעוזר לי לנשום ומדבר על זה שהכל בסדר וצריך לשמוח ולחייך.
הספר נוגע במקומות שכל אשה, על כל נטיותיה, יכולה להתחבר אליו, גם נערות בגיל ההתבגרות, נשים נשואות, אמהות - הספר מאוד מחבר ומתחבר ויש בו משהו מאוד בגובה העיניים. אפשר ומומלץ לטעום מהיצירה של מיקה בן שאול גם בעמוד האינסטגרם שלה.
"אמא קומי" של אלדד כהן הוא פנינה ספרותית. עשיר בדמיון. ספר חכם, מצחיק ומרגש. הספר (ידיעות ספרים) מסופר כולו דרך עיניו של הילד יודה בן ה־12 שחי רק עם אמו. זה ילד רגיש וחכם, שסובל מהרגלים כפייתיים, ומגלה בתחילת הספר שיש לו לא רק אמא אלא גם אבא. מכאן מתחילה עלילה מרתקת, סוחפת ומאוד צבעונית. רובה מתרחשת בירושלים, בשוק מחנה יהודה וברחבה של "טליתא קומי", שם נמצאים "האנשים שמחכים"..
מבין הדמויות הרבות בספר, התחברתי במיוחד לסרן אבוט. " שומר השוק". חמלתי עליו והערצתי אותו, פגוע מלחמת יום הכיפורים שם נהרגו רבים מחייליו וכל יום שישי הוא יושב בטליתא קומי ומחכה לחברה שלו: " אני חושב שצריך להרגיש הרבה אהבה כדי לחכות למישהו כל כך הרבה זמן", מספר לנו יודה על סרן אבוט.
הספר גרם לי לחשוב עליו הרבה מעבר לעלילה. הוא נוגע בהוויה הישראלית והירושלמית, אפשר ממש להרגיש שאתה מסתובב בין הבסטות בשוק.יחד עם זאת מדובר זה סיפור אוניברסלי שברור לי שכל נפש תתחבר אליו. וכשיצא עיבוד שלו לסרט — אני אשתתף.
תגובה אחת לכתיבת תגובה