צילום: אוראל כהן
קירות מתקלפים
מזרקות וטרסות עם נוף לים: הסיפור על הכיכר שנעלמה
"כיכר השעות היפות" עומדת נטושה בלב האזור המתוייר ביותר בתל אביב. מה הסיפור של הכיכר הזו ואיך היא הצליחה להימלט מהתודעה הציבורית?
"כיכר השעות היפות" היא חידה תכנונית וחידה היסטורית לא פחות. שם הכיכר זר לרובנו וככל הנראה מעטים בלבד ביקרו בה חרף מיקומה המרכזי, זאת למרות שהמוני בני אדם עוברים בסמוך לה ופשוט לא יודעים שהיא שם. הכיכר לכודה בין מתחם בית הטקסטיל למלון דן פנורמה הסמוך. למעשה, כל הקומפלקס הזה עד מלון דיוויד אינטר קונטיננטל בנוי על מעין במה מוגבהת משותפת אחת. אז איך שטח ציבורי רחב ידיים באזור כל כך תיירותי ואטרקטיבי נסתר מעיני הציבור? איך איש לא שמע על הכיכר עם השם הפיוטי?
לכתבה הראשונה בסדרה: מזגנים, תריסי פלסטיק והזנחה שמסתירים פניני אדריכלות בת"א
לכתבה השנייה בסדרה: איך הגיע חדר האוכל של גבעת השלושה לפ"ת ולמה הוא מוזנח
לכתבה השלישית בסדרה: קולנוע עדן בת"א – מפנינה תרבותית לחורבה מוזנחת
כיכר השעות היפות תוכננה לראשונה בשנות ה-60 כחלק מתוכנית אב להקמת מע"ר תל אביב (מרכז עירוני ראשי). התוכנית, אשר שאבה השראה ממרכזי ערים אמריקאיות, אמורה הייתה להמשיך את שדרות רוטשילד עד לחוף הים, כשלאורך השדרה יבנו מגדלי משרדים ומרכזי מסחר ובינהם - שלוש כיכרות מוגבהות אשר יחוברו בגשרים. הכיכרות אמורות היו להיבנות על חשבון חלק נכבד של שכונת נוה צדק, אשר נתפסה אז כשכונת עוני קשה. הכיכר בה אנו עוסקים היא האחרונה ומהערבית ביותר – זו הנושקת לים. את כל התוכנית הזו תכננו האדריכלים אמנון שוורץ ואמנון ניב (משרד האדריכלים א. ניב א. שוורץ). האדריכל אמנון ניב ז"ל הוא זה שגם תיכנן את הבורסה ברמת גן, שימש כמהנדס העיר ירושלים בתקופתו של טדי קולק וגם –תכנן את המרכז למחקר גרעיני בנגב (כן, ליד דימונה).
את מרכז העסקים העתידני הזה בחרו להתחיל להקים דווקא מהחלק המרוחק ביותר מרוטשילד וזאת משום ההחלטה לפנות את שכונת מנשייה שהייתה שכונה צפונית של יפו על חוף הים. מנשייה הגיעה עד אזור שכונת כרם התימנים מצפון, נווה צדק ממזרח והמושבה האמריקאית מדרום. בתוך השכונה היו גם רבעים יהודים כמו יפה-נוף החרדית, ושכונת נווה שלום. בין היתר, שכונת מנשייה השתרעה גם על כל המתחם בית הטקסטיל ובתי המלון דן פנורמה ודייויד אינטר קונטיננטל שאנו מכירים היום, ובתיה נבנו ממש על קו המים.
הסיפור של שכונת מנשייה מרתק. השכונה נבנתה בסוף המאה ה-19 מתוך הצורך לצאת מחומות יפו המתפוררות. גידול האוכלוסין והתכונה הרבה שהחלה בפלשתינה ובאזור נמל יפו במיוחד חייבו בנייה חדשה. השכונה הערבית מוקמה על חוף הים מדרום לכרם התימנים וממערב לשכונת שבזי, שתי שכונות יהודיות שקמו על ידי עולים מתימן עוד לפני "אחוזת בית" שנהוג לראות בה כשכונה הראשונה של תל אביב. כרגיל בהיסטוריה, הדרך הכי טובה לדעת מדוע היא זכורה באופן מסויים עובר דרך השאלה מי כתב את ההיסטוריה. באותם ימים בפלשתינה שלטו העוסמאנים. ומלבד השכונה הזו הם הובילו ברחבי הארץ גם שלל פיתוחים, ביניהם אף בנו בשכונת מנשייה את תחנת הרכבת שחיברה בין יפו לירושלים. מנשייה הייתה התחנה הסופית של הקו (מה שאנחנו מכירים כיום כמתחם התחנה).
לאחר מלחמת העולם הראשונה, כתגובה לתנופת הבנייה בתל אביב הצעירה פרצו בשכונה אירועי אלימות כלפי יהודים מצד הערבים. מדובר באירועים שהתרחשו בעיקר במרחב הציבורי ובאופן אקראי, התקפות אלו זכורות כמאורעות תרפ"א (1921). שוק מנשייה היה אחד המקומות המרכזיים והבולטים שהציתו את המאורעות. בחלוף השנים, בעוד תל אביב הולכת וגדלה במהירות, היחסים בין היהודים לערבים באזור הצפוף הלכו והתדרדרו, ועם זאת חשוב לזכור כי רוב הזמן חיו זה לצד זה פלסטינים מיפו, יהודים עולי תימן וחרדים בשכנות נעימה. מתי הדברים החלו להסתבך? מרגע הכרזת תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947, כשעל פי התוכנית יפו אמורה להיוותר כשטח פלסטיני אך מנשייה אמורה לעבור לשטח ישראל, ננטשה השכונה מאזרחים והפכה לשדה קרב שגבה קורבנות רבים. צלפים ערבים על גגות מנשייה החלו לירות לעבר השכונות היהודיות הסמוכות בין היתר גם מצריח מסגד חסן בק. כשהמצב נעשה בלתי אפשרי כבשו כוחות האצ"ל את השכונה כעבור חודשים ספורים נכבשה יפו כולה על ידי כוחות ההגנה בתאריך 13 במאי 1948 - 24 שעות לפני הכרזת המדינה.
לאחר המלחמה, לבתי השכונה הנטושים נכנסו בינתיים תושבים יהודים, בעיקר משכבות חלשות של האוכלוסייה. האזור כולו כולל נווה צדק ושבזי הלך ונעשה מוזנח ועני וסבל מפשיעה. בשנות ה-50 ראש העיר דאז, ישראל רוקח, החליט מבלי להתייעץ עם מועצת העיר כי יש להרוס את מנשייה בהקדם. החשש המרכזי היה ששיחות שלום או הסדר עתידי יביאו להחזרת פליטים ממנשייה לבתיהם. בנוסף, רוקח לא בדיוק חיבב משכנות עוני ולכן ההריסה מבחינתו הייתה הכרחית. כשהממשלה סירבה לממן את עבודות ההריסה הן נעצרו בעיצומן וזאת לאחר שמרבית השכונה הרוסה. כך במשך שנים כל אזור חוף הים הדרומי של תל אביב היה לעיי חורבות וזירת גלי פסולת בניין שלא פונו. ועדיין, חלק מהבתים עוד נותרו במקומם גם לאחר ההריסה, במיוחד באזור הצפוני יותר של השכונה החרדית יפה נוף וכמו כן בנווה שלום. ההרס הרב לא היטיב עם השכונה והדימוי הציבורי שלה, זאת בלשון המעטה. תיעוד יפה של השכונה ניתן לראות בסרט "מלכת הכביש" המפורסם.
בשנת 1963 הוחלט להרוס את השכונות האלו כליל ולפנות את יושביהם האחרונים. הקבלנים שביצעו את עבודות ההריסה לא פינו את פסולת הבניין אלא דחקו אותה אל הים וחוף הים. על העירייה היה לפנות את המפגע האדיר אך משיקולים כלכליים הוחלט כי זול יותר לכסות את ההריסות והפסולת בעפר ולשתול שם דשא. כך קיבלנו את פארק צ'ארלס קלור שנבנה למעשה על פסולת בניין והריסות של שכונת מנשייה. ללא ספק זו רמה גבוהה של מחיקה. בנוסף, משום שאינו נמצא על אדמה אלא על מקטע ים שיובש, לא ניתן לשתול ברוב רובו של הפארק עצים ולכן הוא חשוף כמעט לחלוטין לשמש התל אביבית הקשה. כך איבדנו רצועת חוף רחצה ענקית שהתשרעה מאזור הדולפינריום ועד לחוף עלמה שלמרגלות מוזיאון האצ"ל (שאגב, הוקם בתוך בית נטוש ממנשייה).
לאחר פינוי שכונת מנשייה התחילו את העבודות על מתחם בית הטקסטיל וכיכר השעות היפות. לטובת העבודות הקימו חברה ממשלתית שנקראה "אחוזת חוף", כיום, מפעילת החניונים הרשמית של עיריית ת"א. במתחם בית הטקסטיל תוכננו שישה מגדלים אשר נבנו בשלבים שונים כשהראשונים היו בית גיבור ובית התעשייה. בהמשך להגבהה המפלסית של קומפלקס המבנים, הוקמה הכיכר בשנת 78' ביחד עם מלון דן פנורמה.
שאר התוכנית לא יצאה לפועל. שכונת נווה צדק ושכונת שבזי ניצלו מהריסה כמעט מוחלטת וזכו כמו שניתן לראות היום לעדנה מחודשת בתור שכונות יוקרה של ממש. מרכז העסקים של תל אביב לא רק שלא המשיך מצומת רוטשילד-הרצל מערבה לים, אלא להפך, הלך והמשיך מזרחה עם מגדלים לאורך השדרה. כך נתקענו עם מתחם של מגדלים על חוף הים שאינו קשור למרכז העירוני של תל אביב. הוא מעין אי של בניינים גבוהים בתוך שכונות של בתים נמוכים וצמודי קרקע. אבל לפחות זכינו בכיכר השעות היפות. בערך.
הכיכר הזו משגעת באמת – הטרסות משמשות כאמפי נפלא להופעה הכי טובה בעיר- השקיעה על חוף הים ויפו העתיקה. עם מזרקות ובריכות וטופוגרפיה גיאומטרית שאופיינית כל כך לתקופה של הברוטליזם באדריכלות, התחושה המרכזית היא פספוס והתקוממות על היותה נטושה ומוזנחת. אבל זהו גורלן של עוד כמה כיכרות מוגבהות שאנחנו מכירים – כיכר דיזינגוף וכיכר אתרים. האופנה האדריכלית הזו של הגבהת הרחוב מתוך תיעדוף למכוניות ולכבישים מתבררת היום כאסון תכנוני.
בנוסף, לאור המאבק על הדולפינריום והקלות שבה שטחים ציבוריים מופקעים בתל אביב לטובת אינטרסים של בעלי הון ויזמים, שטח ציבורי כל כך גדול ומרכזי שעומד נטוש זה דבר מכעיס. בתיק הבניין של האתר מתועדים לא מעט מסמכים המגדירים את השטח כמבנה מסוכן אולם החניון שמתחתיו מתפקד בלא מפריע. בכיכר דיזינגוף המאבק להורדת הכיכר הצליח הרבה בזכות הקרבה של הכיכר לבתי תושבים שיזמו את המאבק והשאלה הגדולה היא מי יסכים להיאבק על כיכר השעות היפות ועל השטח עליו היא בנויה. מהורדת הכיכר לגובה הרחוב ועד השמשת הכיכר ושיקומה – האפשרויות רבות ובלבד שתושבי תל אביב יפו והמבקרים הרבים המגיעים לאזור מכל הארץ והעולם, יוכלו ליהנות מכיכר השעות היפות שכבר יותר מידי שנים רואה את השקיעות לבדה.
50 תגובות לכתיבת תגובה