אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
חגיגת יצוא הגז למצרים לא תמתיק את הגלולה עבור המוסדיים צילום: יח"צ

פרשנות

חגיגת יצוא הגז למצרים לא תמתיק את הגלולה עבור המוסדיים

חברת הביטוח הראל נכנסה ב־2016 להשקעה במאגר תמר לפי שווי של 12 מיליארד שקל. מאז נחתך שווייו בחצי. הסיפור חזר על עצמו בהנפקה של תמר פטרוליום. המוסדיים נהרו, השקעות כספי הפנסיה גדלו, והשווי שלהן נחתך. וזה לא שחסרו סימני אזהרה

03.10.2019, 07:48 | ליאור גוטמן

1. מישהו פספס את הנתונים שעל הקיר

עם ישראל יציין בשבוע הבא את יום הכיפורים, וזו אולי הזדמנות לקצת חשבון נפש מצד הגופים המוסדיים שמושקעים במאגר תמר. קחו למשל את העסקה שנסגרה בסוף נובמבר 2016 בין קרן תשתיות ישראל וחברת הביטוח הראל לבין נובל אנרג'י, לרכישה של 3.5% מזכויותיה בתמר בעסקה שגילמה למאגר שווי של 12 מיליארד דולר.

קראו עוד בכלכליסט

פחות משלוש שנים לאחר מכן, השווי של תמר נחתך בחצי. וזה לא שחסרו סימנים על הקיר: בהנפקת תמר פטרוליום שבוצעה ביולי 2017 כבר היה ידוע שבסוף העשור תגיע לתמר התחרות ממאגר לווייתן, ובמהלך 2021 יגיעו גם מאגרי כריש ותנין שיילחמו על החוזים הגדולים.

אם נוסיף לכך את העובדה שתמר אמור להתחיל לשלם בשנה הבאה את היטל ששינסקי – 7 שנים לאחר תחילת ההפקה ממנו – אפשר להבין למה שווייו נחתך בחצי. אבל אי אפשר להבין למה מה שקיבל פרסומים פומבי לא הוטמע על ידי המוסדיים בשיקולים שלהם היכן להשקיע את כספי הפנסיה של הציבור, ומתי כדאי לצאת מפוזיציה ולא לפגוע בערך ההשקעה.

מגדל מחזיקה כיום ב־16% בישראמקו, ובתמר פטרוליום ניתן למצוא גם את מנורה (12.45%), אלטשולר שחם (8.36%), שוב את מגדל (7.5%) והראל (כ־6%). מבט על מניית תמר פטרוליום מספר את הסיפור כולו: היא הונפקה לפי שווי של 1.2 מיליארד שקל, בשיאה היא נסחרה לפי שווי של 1.76 מיליארד שקל ואתמול היא פתחה את המסחר בשווי של 789 מיליון שקל. פרסום חתימת הסכם יצוא הגז למצרים הזניק אותה ב־8%, לשווי של 852 מיליון שקל, פחות מחצי שווייה בשיא.

היו שאמרו שגם טבע התרסקה ושם המשקיעים הפסידו יותר. זה אולי נכון, אבל ההבדל העיקרי הוא שלגבי טבע אף אחד לא ידע להגיד ב־2016 מה יקרה עם החברה לקראת 2020. במאגר תמר זה היה יותר פשוט, ואפילו מדווח מדי רבעון. והשורה התחתונה? לא כל יום ייחתם חוזה קבוע עם מצרים, כזה שמבטיח תזרים מזומנים עד 2034, ולסמוך על המזל זה הכי גרוע שיש.

אז נחמד שהמזל של יצחק תשובה נדבק גם באחרים, אבל לפנסיה ולקופות הגמל שלנו אולי מגיע מקדם ביטחון משודרג. גם הזינוקים שרשמו אתמול מניות חברות חיפושי הגז, בעקבות חשיפת "כלכליסט" על חתימת החוזה עם מצרים, לא יצליחו לחפות על חוסר הגמישות של המוסדיים.

מאגר תמר, צילום: יח"צ מאגר תמר | צילום: יח"צ מאגר תמר, צילום: יח"צ

2. האנשים שהתחילו עם תמר כבר עזבו

מה שעוד אפשר לומר על מאגר תמר שעוד מעט הוא ישאר בלי "אבא ואמא". זה לא אומר שהוא לא ינוהל, אבל האנשים שליוו את המאגר מתחילתו ועד היום כבר עזבו, עוזבים או שהם בדרך החוצה.

זה התחיל עם גדעון תדמור שהבשורות על מציאת הגז הגיעו בינואר 2009, בדיוק ביום ההולדת שלו, והיום הוא כבר מחפש נפט במפרץ מקסיקו, ממשיך עם מנכ"ל ישראמקו ערן סער שרק לאחרונה דווח שהוא עובר לנהל את אי.די.בי, ויסתיים עם יוסי אבו ודלק קידוחים שאמורה על פי מתווה הגז למכור את כלל אחזקותיה בתמר עוד כשנה וחצי לכל היותר.

גם השמועות שנובל אנרג'י אולי תממש את חלקה שם (25%) ממשיכות ללוות את הפקת הגז, אבל התוצאה של כל זה היא שאנחנו בסופה של תקופה, ומאגר תמר יהיה חייב אדם שייקח את המושכות בהתמודדות מול התחרות החדשה ויתווה אסטרטגיה ארוכת טווח. ימים יגידו אם מנכ"ל תמר פטרוליום ליעמי ויסמן ירצה להכנס לנעלי העוזבים.

3. ציפור מזומנים קבועה ויציבה

לגבי החוזה החדש מול מצרים, שפרטיו נחשפו אתמול ב"כלכליסט", אפשר להגיד שהוא מהווה "בלון חמצן" חשוב למאגר תמר. למי ששכח נזכיר שחוזה היצוא מתמר למצרים היה כתוב על הקרח. החתימה על החוזה המקורי מתחילת 2018 גילמה יצוא רק על בסיס עודפים שהשוק הישראלי לא צריך אותם, וזה לתקופה של 24 חודש, שלאחריה יוחלט אם לקבע את החוזה עד ל־2029.

החוזה החדש הקטין את הכמות המשוערת ב־19% – מ־32 מיליארד מ"ק במקור ל־26 מיליארד מ"ק עכשיו – אבל הוא מקדים את היצוא בשנה, הופך אותו לקבוע עם כמות מינימלית שהמצרים חייבים לשלם עליה, בין אם השתמשו בגז ובין אם לא, ומותח את אורך האספקה עד 2034.

במילים אחרות, הוא מבטיח לשותפות תמר ציפור ביד של תזרים מזומנים קבוע ויציב לאורך כמעט 15 שנה, לעומת שתי ציפורים על העץ בדמות כמות גדולה של יצוא שפרטיו אינם ידועים או סגורים.

מנגד, מאגר לווייתן כבר קיבל שדרוג רציני עם הכפלת הכמות שלו, וגם שם לאורך זמן. ומה זה אומר? שהיקף היצוא המצטבר מישראל למצרים ולירדן כבר מתקרב ל־14% מסך המאגרים שהתגלו מול חופי ישראל – 86 מיליארד מ"ק למצרים ועד 45 מיליארד מ"ק לירדן – וטוב תעשה הממשלה אם היא לא תחכה עד 2023 (המועד הקבוע בחוק) כדי לשקלל מחדש את צרכי המשק.

רק חסר שנגלה בתוך כמה שנים שאין לנו מספיק גז לייצור חשמל, למפעלים או לתחבורה, וזה רק כי הבטחנו בחוזי מכר בין מדינות לתת לשכנים מה שאמור להישאר פה. במילים אחרות עניי עירך קודמים, וכדאי שמשרדי האוצר והאנרגיה יפנימו כמה שיותר מהר את המוטו הזה.

4. ועדת הריכוזיות מצטרפת לחגיגה

ואם כבר מזכירים את האינטרס של הציבור הישראלי, ועדת הריכוזיות התעוררה אתמול עם ניסיון להצטרף לחגיגה בדמות פרסום הוראות מובנות מאליהן. לפי ועדת הריכוזיות דלק ונובל אנרג'י יכולות לקנות את הצנרת של EMG כדי ליצא גז למצרים, אבל התנאי הוא "שמחיר גז דומה יוצע ללקוחות בישראל בהתאם למתווה הגז".

גם בוועדת הריכוזיות בחרו לאמץ את חוות הדעת של הממונה על התחרות מיכל הלפרין מלפני כחודש וחצי ש"אין היתכנות של יבוא גז ממצרים לישראל בטווח הנראה לעין", אולם היא סבורה ש"ראוי להבטיח שהציבור ייהנה מהתועלות שגלומות בקיום המתווה הגז הממשלתי", שקבע שאסור לייצא גז ללקוחות זרים במחיר נמוך מהשוק המקומי.

הבעיה היא שההצהרה חוזרת על הוראות מתווה הגז שאושר בממשלה ובכנסת כבר ב־2015, ושהמדינה הגנה עליו בבג"צ. למעשה, שותפויות תמר ולווייתן כבר החלו ליישם את מגבלות התמחור החדש, ולראייה, שתיהן הציעו את אותו מחיר גז בחוזה האחרון של חברת החשמל – 4.8 דולר ליחידת חום – בדיוק כמו שנקבע במתווה.

אז מה מחדשת ועדת הריכוזיות? בעצם כלום. אולי עדיף יותר שרשות המיסים ומשרד האנרגיה יציגו מנגנונים אפקטיביים לפיקוח על מחיר הגז ליצוא, זאת כדי לוודא שהציבור הישראלי לא יקופח לעומת הרצון למכור לשכנים. זה נכון ש־60%-50% מהיצוא הוא מס שאמור להתגלגל לקופת המדינה, אבל זה לא אומר שמחיר הגז שהולך לקהיר צריך להיות נמוך ממחיר המכירה שלו לשוק המקומי.

5. ישראל היא חלק מהפאזל של מצרים

ומילה על המצרים עצמם. אחת התעלומות הגדולות בעסקאות הללו היא מדוע המצרים בכלל צריכים את הגז הישראלי. בשנים האחרונות הם הרי גילו מאגרים גדולים מהמאגרים שיש לישראל, ובכוונתם לפתח עוד שדות. לכאורה, הם עצמאיים. הבעיה בתיאוריה הזו שהיא מתנגשת כל פעם מחדש במציאות, וקשה להסביר למה מדינה שיש לה כל כך הרבה גז קונה עוד גז, ובמחיר יותר גבוה ממה שהיא מוכרת שם בעצמה.

ההסבר האפשרי הוא פחות כלכלי ויותר גיאופוליטי: מצרים, בתמיכת ארה"ב, מנהלת קרב מול טורקיה בדרכה לקבע את מעמדה כמרכז אזורי (HUB) של אנרגיה במזרח התיכון. ולכן היבוא מישראל הוא מבחינתה עוד חתיכה בפאזל, שהרי אף אחד לא טען אף פעם שישראל תמלא את צרכי המשק שם. כבר היום הביקוש במצרים גדול פי שבע מהביקוש שנרשם בשיראל ב־2018, והוא רק ממשיך לצמוח.

ייתכן שהגז הישראלי בכלל ינותב ליצוא לאירופה דרך מצרים, אבל השכנים מדרום כבר מתכננים לקנות עוד גז מקפריסין תוך שדרוג התשתיות המקומיות שלהם לטובת הציבור. הלוואי ותוכניות הפיתוח במשק המקומי יגלו את אותה רמת שאפתנות של השכנים שלנו מדרום.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות