חג אופן: כשמגיע הרגע שבו המכוניות נעלמות

את הפעם היחידה בחיי שבה צמתי ביום הכיפורים, לפני 20 שנה בדיוק, אני מתקשה לשכוח עד היום. חברתי באותם ימים ביקשה שאצום ואבלה אתה את כל החג. זכור לי שהיססתי ימים רבים לפני שנתתי תשובה חיובית. אני מודה שהעובדה שלא אגע במזון או שתייה במשך יממה, לא הטרידה אותי כמו הידיעה שאהיה סגור בבית ללא אפשרות לצאת לרכיבת יום כיפור מפוארת עם חברי.

בכל שנה חברי ואני המתנו ליום המיוחד הזה שבו המכוניות נעלמות ואנו, רוכבי האופניים, נהפכים לאדוני הכביש. את הצופרים והנהגים הרוטנים מחליפה תחושת שלווה ממכרת וביטחון מטעה שפיסות האספלט העצומות הן שלנו ומותר לנו לעשות בהן ככל העולה על רוחנו.

בעבור רבבות ישראלים יום כיפור הוא בעצם "חג האופניים". בימים הקודמים לו חנויות האופניים מתפקעות מלקוחות והעובדים עסוקים ללא הרף בהרכבת עשרות זוגות חדשים ובתיקון גרוטאות חלודות שהלקוחות שלפו לקראת החג. כולם על הקצה. ממתינים לצאת אל הכביש. 

כשמגיע הרגע המיוחל שבו המכוניות נעלמות ושעתם היפה של המדוושים מתחילה — רק צריך להחליט לאן רוכבים. זו לא משימה פשוטה כשכל הכבישים פתוחים ועומדים לרשותך.

מרבית מדוושי יום כיפור בוחרים לרכוב בסביבה הקרובה לבית. קילומטרים בודדים בשכונות וברחובות הסמוכים. הרפתקנים ונועזים יותר, ייצאו מהעיר או הישוב וירחיקו לכת למחוזות מעט רחוקים יותר. עניין של 30־60 ק"מ, וכמה שעות כיפיות על האוכף.

אולם יש מי שלוקחים את העניין דיווש אחד קדימה: בשנים האחרונות התפתחה סביב יום כיפור תופעת רכיבות־סבולת ארוכות ומוטרפות. מבחן גבולות עצבני ליכולת האישית. מדובר על רוכבים חובבים, לעתים בעלי משפחות, היוצאים עם אור ראשון ומדוושים עד 300 ק"מ — כמעט המרחק שבין תל אביב לאילת. הנאה שיכולה להיות גם מהולה בסבל רב.

יש כמה מסלולים סבולתיים פופולריים מאוד ביום כיפור. בראשם המסלול המאתגר מתל אביב לירושלים וחזרה. "עניין פעוט” של 130 ק"מ הכוללים את הטיפוס המייגע לעיר הבירה. מאות בוחרים את המסלול כל שנה, והוא ככל הנראה המדווש ביותר. מכיוון שזה מרחק אפשרי יחסית לרוכבים מיומנים, חלקם לוקחים סיכון לא מבוטל וגומאים אותו תוך כדי צום, באופן חלקי או מלא — שיהיה ברור: אני לא ממליץ על כך.

אולם לא לכולם זה מספיק. רוכבים הרפתקנים במיוחד לא יעצרו את רכיבתם בירושלים ויגלשו מטה אל עבר ים המלח והמפגש עם כביש 90 באזור צומת הערבה. מלבד המרחק המתיש שיכול לחרוג מ־200 ק"מ, יש עוד פרט שולי אחד קטן: טיפוס חזרה מעלה לבירה בכביש 1. מדובר בפיסת דרך תלולה ואינסופית בנוף מדברי יבש ושטוף רוחות. לא לבעלי לב חלש, תרתי משמע.

מסלול פופולרי נוסף השייך יותר לתושבי הצפון הוא מחיפה לתל אביב וחזרה (או להפך): אפיזודה מישורית ונוחה הנמתחת על פני 180 ק"מ בכביש 2 המשמים. מלבד השעמום והמרחק, המסלול אינו מציב קשיים מיוחדים ומומלץ לעשות אותו לפחות פעם אחת בחיים כדי שתוכלו להגיד: "רכבתי פעם עד תל אביב”. אני אישית ביצעתי את המסלול הזה לראשונה בגיל 13, ומתגאה בכך עד היום.

נכון שביום כיפור הכבישים אולי שקטים ורגועים, אך ברשתות החברתיות התפתחה סביב ספורטאי הסבולת הרכובים — מהומה רבה. במשך היום עולות מאות תמונות מהכבישים: ממטולה עד אילת, עם דיווחים: מי רכב יותר, מי סבל יותר, ולמי היה יותר שעות על האוכף לעשות חשבון נפש. אם אינכם מדוושים בעצמכם, לפחות תוכלו לעקוב.