פיקוח אזרחי זה לא שיימינג

השוטרים בישראל לא רוצים שתדברו עליהם. לא רוצים שתצלמו אותם באייפון, לא רוצים שתתפסו אותם בקלקלתם, ובעיקר לא שתעלו התיעוד הזה לפייסבוק ולטוויטר ותחשפו את ערוותם לעיני כל.

במשטרת ישראל כה נחושים למנוע את הפיקוח האזרחי הזה עליהם עד שגיבשו שם נוהל מקיף להתמודדות עם מה שהם מכנים "שיימינג" של שוטרים.

הנוהל, שגובש ב־2017, נחשף השבוע באתר "כלכליסט" בעקבות פנייה לפי חוק חופש המידע שהוגשה למשטרה. הוא כולל תוכנית להקמת מערכת ניטור ממוחשבת שתזהה תכנים בגנות המשטרה ברשת, הליך מזורז להסרתם ולזיהוי מפרסמיהם, ומינוי "קצין שיימינג" שמופקד על תפעול הנוהל. זהו, למעשה, מערך משוכלל למניעת פרסומים שאינם נוחים למשטרה גם אם תוכנם אמת צרופה (הניסוח מאפשר לשוטר לבקש הסרת פרסום בכל מקרה שבו הוא מרגיש "נעלב או מוטרד או נפגע" מהפרסום).

תחנת משטרה | צילום: גיל נחושתן

מערכת ניטור כזו מהווה פגיעה חמורה בפרטיות הגולשים ויוצרת למעשה מעקב מתמיד אחריהם לאיתור התבטאויות שאינן נוחות לממונים על אכיפת החוק – צעד מטריד בדרך למדינת משטרה מודרנית. ההליך המזורז להסרת פרסומים ואיתור המפרסמים מקנה לשוטרים מעמד מיוחס ביחס לאזרחים רגילים, שלא זכאים לסיוע כה רחב, בין השאר בתמיכת משרד המשפטים, במקרה שמישהו משמיץ אותם בפייסבוק.

אבל הבעיה האמיתית היא בעצם התפיסה שמאחורי יצירת הנוהל. בעולם כיום, ואף בישראל, פיקוח אזרחי על פעילות משטרה — תיעוד ופרסום התנהגות לא הולמת ומפגשים בעייתיים, ואף אלימים ולא חוקיים, בין שוטרים לאזרחים — הוא כלי מהותי בהגבלת כוח דורסני מצד המשטרה. לכן נוהל שמסלק פרסומים לא נוחים למשטרה ומונע ממנה מבוכה עמוקה (ומוצדקת) אינו התנהלות ראויה של מדינה דמוקרטית.

המשטרה צריכה להיות תחת פיקוח ציבורי מתמיד, הן מצד גורמים רשמיים כמו מבקר המדינה אבל גם מצד האזרחים שנמצאים איתה במגע יומיומי. מוטב למשטרה שבמקום להשתיק את הביקורת על שוטריה, תתרכז במאמצים למנוע את המעשים שמביאים לאותה ביקורת.