אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"הרקמה שלי לא פוליטית במסר שלה אבל פוליטית במהות" צילום: תומי הרפז

"הרקמה שלי לא פוליטית במסר שלה אבל פוליטית במהות"

ג'ורדן נסאר, פלסטיני־אמריקאי שנשוי לישראלי, הוא כוכב עולה בשמי האמנות. בתערוכה הראשונה שלו בישראל, "The Sea Beneath Our Eyes", הוא בונה את דירתו המדומיינת באמצעות 40 בעלי מלאכה מקומיים: “זו הכמיהה וזה המסע האישי שלי לבית"

22.10.2019, 08:31 | רעות ברנע

“מגיל די צעיר למדתי שאני לא יכול לדבר על הסכסוך הישראלי־פלסטיני בלי לספוג ביקורת מאחד הצדדים", אומר האמן ג'ורדן נסאר.

קראו עוד בכלכליסט

הסיפור שלו נשמע כמו תסריט משוגע מכדי להיות אמיתי: אמן אמריקאי ממוצא פלסטיני עם שורשים יהודיים, גיי ונשוי לאמן ישראלי. הוא חי בניו יורק ומבקר לפחות פעמיים בשנה, בתל אביב וברמאללה. הוא דובר עברית וערבית אבל שפת אמו אנגלית. ומייצר עבודות משגעות מרקמה בטכניקה פלסטינית מסורתית.

נסאר (34) נולד בניו יורק לאב ממוצא פלסטיני ואם ממוצא פולני־קתולי, עם ענף יהודי. כשהיה בן 15 ביקר לראשונה בפלסטין. "כשחזרתי לניו יורק, הבנתי שאם אספר על הדברים שראיתי שם לחברים היהודים שלי, ישר יאשימו אותי באנטישמיות. אז לא דיברתי".

רקמה שיצר נסאר ופריטים מהתערוכה. "על העבודות לא כתוב שחררו את פלסטין, אבל הן פוליטיות במהותן", צילומים: anat ebgi רקמה שיצר נסאר ופריטים מהתערוכה. "על העבודות לא כתוב שחררו את פלסטין, אבל הן פוליטיות במהותן" | צילומים: anat ebgi רקמה שיצר נסאר ופריטים מהתערוכה. "על העבודות לא כתוב שחררו את פלסטין, אבל הן פוליטיות במהותן", צילומים: anat ebgi

אל שורשיו התחבר דווקא בברלין. "שם הכרתי לראשונה קהילה של ערבים מהגרים, פתאום היו לי הרבה חברים כאלה והבנתי שבאירופה אפשר לדבר על הקונפליקט קצת יותר בפתיחות. ב־2011 הכרתי שם את בעלי, עמיר גוברשטיין, אמן ישראלי, וארבעה חודשים אחרי שהכרנו כבר הגעתי איתו לראשונה לישראל, למשפחה שלו ברעננה ולתל אביב. זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי את ישראל ה'נורמלית'", הוא צוחק.

באיזה שלב נכנסה לחייך האמנות?

“התחלתי להתעניין ברקמה לפני שמונה שנים. בברלין עבדתי בגלריות, וכשחזרנו לניו יורק הפקתי את שוק הספרים ‘Printed Matter’. המניע שלי לרקום היה כדי להתחבר למשהו פלסטיני שורשי. לקחתי חוט ומחט והתחלתי ללמוד את הטכניקה. לפני שלוש שנים הגעתי לשהות אמן בתוכנית ‘ארטפורט’ (מרכז אמנות שהוקם ב־2012 ביוזמת קרן אריסון) ביפו ושם התחלתי להשתמש בסמלים המסורתיים המקוריים וליצור עבודות עם דימויי נוף מינימליסטי ושטוח”.

הרקמות הצבעוניות ויוצאות הדופן שיוצר נסאר הפכו אותו במהירות לכוכב בעולם האמנות הבינלאומי. הוא מיוצג על ידי שתי גלריות מסחריות, בלוס אנג’לס ובדובאי, ומציג בתערוכות רבות ובירידי האמנות הגדולים בעולם.

עכשיו הוא מציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל, במרכז לאמנות עכשווית, ה־CCA, בתל אביב. התערוכה נקראת "The Sea Beneath Our Eyes" “בשיחות עם אבא שלי ועם פלסטינים אחרים למדתי להבין שהדרך שבה הם מדברים על פלסטין מלאה בדמיון, בפנטזיות, והם מתייחסים אליה כאל איזה מקום אוטופי מדומיין עם עצי זית, גבעות ורועי צאן, בעוד שזה בעצם גם מקום נורמלי שבו אנשים חיים והולכים לעבוד, יש בו בתים מכוניות וזבל”.

בפער הזה עוסקת התערוכה, שעליה הוא עובד בשיתוף פעולה עם קבוצה של נשים מהגדה המערבית שרוקמות את עבודותיו יחד איתו (הן גם הרוקמות במיזם האופנה Adish שלו הוא שותף). “בעבודות אני מייצר את התבנית של הרקמה על המחשב, ואז מוחק חלק ממנה ומשאיר מקומות ריקים. את זה אני שולח לנשים ונותן להן הנחיות מינימליות, והן רוקמות בו מה שהן מוצאות לנכון. ככה אני רוצה לשמר וללכוד את המסורת. החלטתי שאני הולך ליצור עם בעלי מלאכה את הבית שלי, הדירה שלי, שתהיה ה’חזרה’ שלי למקום הזה”.

כך התחיל מסע ארוך במטרה לרהט את “ביתו”: הוא פנה לרתכי מתכת משוק הפשפשים, לנפחי זכוכית מחברון, לנגרים מפרדס חנה, לקרמיקאים ארמנים בירושלים, לתופרות בדואיות מלאקיה, בסך הכל כ־40 בעלי מקצוע שונים. את כולם הנחה במה הוא רוצה שייצרו עבור דירתו המדומיינת. הוא ביקש מהם שיעבדו כהרגלם רק שפלאטת הצבעים חייבת להיות בגוונים של ירוק (לצד שחור ולבן) ובחלק מהמקרים ביקש לשנות מוטיב קטן בסמליות או בפונקציונליות של החפץ.

ג ג'ורדן נסאר על רקע פריטים מהתערוכה שלו. “החלטתי שאני הולך ליצור עם בעלי מלאכה את הבית שלי, הדירה שלי, שתהיה החזרה שלי למקום הזה" | צילום: תומי הרפז ג

למה דווקא ירוק?

“רציתי שלדירה תהיה פלטת צבעים אחת. הכחול בשילוב עם לבן מזוהה מדי עם ישראל ולאדום יש אסוציאציות שלא רציתי, אז נשארתי בעצם עם ירוק, שיש בו ממד של טבע, לידה, התחדשות. לצד זאת הזמנתי אמנים ישראלים ופלסטינים לעשות עבורי דברים: עמיר בעלי הכין מזוזה, גיא ינאי וקרן ציטר נתנו לי ציורים, ליאור גריידי יצר עבורי הדפס. דווקא החברים האמנים הפלסטינים שלי לא שיתפו פעולה כי הם לא רצו להציג בישראל. לדעתי זה חבל. מבחינתי התערוכה הזו נושאת מסר של שלום”.

אין לך ביקורת על הדרך שבה דברים מתרחשים פה?

“ברור שיש. זה לא אומר שאני לא אוהב להיות כאן. אני מכיר אנשים שמזוהים עם תנועת ה־BDS ואני מכבד את זה, אבל עבורי זה לא ריאליסטי לחשוב על חרם. חרם יכול אולי להיות אפקטיבי בעניינים גדולים, אבל עבור אנשים פרטיים מה שאפקטיבי הוא דיאלוג ושיח”.

אתה מגדיר את עצמך כאמן פוליטי?

“הרקמה שלי לא פוליטית במסר שלה אבל פוליטית במהות. לא מתנוסס עליה ‘שחררו את פלסטין’, הן לא אקטיביסטיות. לא בגלל שאני לא אקטיביסט, אלא בגלל שאני לא חושב שאמנות היא הדרך לשנות בה את העולם ברמת המדיניות. התערוכה היא מסע אישי שלי, כמי שגדל והתחנך על הכמיהה הזאת לפלסטין ומבצע את החזרה אליה אבל כמקום רגיל, נורמלי, משעמם אפילו”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות