המחטף הקוריאני: כך גנבו הסובייטים את המטוס הכי מתקדם של ארה"ב

שלום, כאן הקברניט; כל מלחמה היא מירוץ - מי יכה ראשון בנכסים האסטרטגיים של היריב, מי יפרוץ קדימה, מי ייטול את היוזמה מידי האויב וישפד אותו על קרני הדילמה. ולכן, קריטי להפתיע את היריב, ולא להיות מופתע בעצמך. היום אספר לכם על מה קורה כשהאויב שולף מערכת נשק כל כך מפתיעה, שאין ברירה אלא להסתכן ולהניח ולחטוף אחת.

סיפורנו מתחיל במלחמת קוריאה. היה זה העימות העולמי הגדול ראשון אחרי מלחמת העולם השנייה, והזדמנות פז עבור ארה"ב ובריה"מ לגלות מה שווים הטייסים והמטוסים שלהן בעימות ישיר. בעצם, חצי-ישיר; סטאלין בחר לספק לצפון קוריאה הקומוניסטית את מטוסי הקרב הכי טובים שלו, שנצבעו בצבעים מקומיים ואמנם הוטסו בידי טייסים רוסים אך לבשו מדים קוריאניים. זאת, כדי שארה"ב לא תוכל להאשים את בריה"מ בלחימה נגדה ולהתניע מלחמת עולם שלישית.

כדי שהטריק לא יתגלה, נאסר על טייסי רוסיה להגיע מעבר לקו הגבול, שלא יתרסקו או ינטשו בשטח אויב.

באותה מידה שמלחמת קוריאה היתה עימות של מדינות, היתה גם עימות של גישות טכנולוגיות, ושני הצדדים היו מופתעים מאוד כשנפגשו לראשונה באוויר. חלוץ נבחרת בריה"מ היה המיג 15, מטוס שפותח ע"ב טכנולוגיית מנועים בריטית שהושגה בזכות תחמנות מדהימה ומשחק סנוקר, ועקרונות אווירודינמיים שהגו הנאצים.

הוא היה זריז ביותר, בעל יכולת הרקעה לגובה בו טסים מפציצי ה-B29 של ארה"ב, וחימוש כבד: שני תותחי 23 מ"מ ותותח 37 מ"מ.

מנועי סילון, מערכות דלק, חימוש ושאר הדברים שיש במטוסים לא מגיבים היטב למפגש עם פגז נפיץ שעושה חור בגודל כדור טניס; המיג 15 היה מסוגל לחסל כל יריב בפגיעות בודדות. והוא גם עשה זאת; טייסי בריה"מ ושותפיהם הצפון קוריאנים הפילו בעזרתו מאות מטוסים אמריקאיים.

חלוץ נבחרת ארה"ב היה ה-F86 סייבר (Sabre, חרב פרשים) של חברת נורת' אמריקן. על הנייר, הוא היה מתקדם בהרבה מהמיג 15, עם מנוע חזק יותר, מערכות שנועדו להוריד עומס מהטייס ועוד. אבל המיג,היה שקול ליריבו; הסייבר היה טיפה יותר מהיר וגם תפקד טוב יותר בגובה נמוך וצלל יותר מהר, בעוד המיג טיפס מהר יותר ופשוט היה זריז בהרבה - מה שנתן יתרון בקרב אוויר הדוק.

בשטח, המיג היה אתגר שהאמריקאים התקשו לפצח; למשל, המטוס הרוסי היה מסוגל לטוס גבוה יותר ופשוט לעבור מעל לסייברים כדי להתחמק מהם. כמו כן, החימוש של הסייבר נשען על שישה מקלעי 0.5 אינץ' מדגם M2 - מקלעים ממלחמת העולם השנייה בעלי טווח ואפקט נזק מוגבלים. המיג 15 היה בעל שלד שלא התפרק בקלות, ולא פעם נדהמו טייסי ארה"ב כשמילאו מיג 15 בחורים וראו איך הוא ממשיך לטוס ולהילחם.

אבל הסובייטים הופתעו מהסייבר הרבה יותר. למרות החימוש הדל של של ה-F86, הצליחו הטייסים האמריקאים לפגוע הרבה מאוד במיגים; גם בתנאי ראות קשים, גם במרדף הכי פראי, גם בזווית הכי מוזרה - פגיעות של אלופים.

יותר מהזוויות, התחרפנו הסובייטים מהטווחים: למקלע ה-M2 של הסייבר יש טווח יעיל של 1,800 מ'; אבל זהו נתון יבש שלא משקלל את היכולת של הטייס לראות היטב את המטרה, תנאי הירי וכולי כך שעקרונית, ירי במקלעים כאלה יש לבצע מטווח של פחות מ-400 מ'. וטייסי הסייבר? פתחו באש מ-1,800 מ' והסובייטים דפקו את הראש בקיר; איך, איך הצליחו האמריקאים להשחיל כדורים במיגים מכזה מרחק פעם אחר פעם? לסייבר היה משהו שאיפשר דיוק על-אנושי. והרוסים החליטו להשיג אותו ויהי מה.

התוכנית של הסובייטים היתה פשוטה: להביא טייס אמריקאי למצב בו ינחת נחיתת אונס בצפון קוריאה, או ינטוש את המטוס באזור שיאפשר גישה להריסות. עניין הגישה היה קוץ בתחת הסובייטי: הופלו הרבה סייברים, אך חצי האי הקוריאני מכוסה רכסים משוננים ולך תדע אם המטוס נפל בוואדי נידח מס' 450 או 451, לך תדע כמה זמן תשרוף וכוח אדם תקפיא עד שתגלה.

לסובייטים לא היה מבצע מיוחד, אלא פקודת שגרה לטייסים: בכל היתקלות עם סייברים יש לשאוף לחסל אותם כי הלו, בשביל זה שלחנו אתכם לקוריאה - אבל אם סייבר נפגע ומתחיל לברוח, יש לעקוב אחריו. למטוס פגוע קשה לתמרן, ולכן יהיה קל יותר לפגוע בו פעם-פעמיים ככה, ולאלץ את הטייס להנמיך ולנטוש. אם אפשר, הבריחו אותו לכיוון בו יש כוחות ידידותיים.

בשישי באוקטובר 1951 נתקל מבנה סייברים במבנה מיג 15; לרוע מזלם של האמריקאים, היריבים היו מיחידה 324, בה אלופי הפלות מנוסים רבים. בהתאם, הונסו הסייברים ואחד מהם - מטוסו של סגן ביל גארט - אף פלט עשן שחור ממנועו. הוא דיווח על הפגיעה ומיד הורו לו לשוב לבסיס או לפחות, לנטוש אותו בשטח ידידתי; האמריקאים ידעו היטב שהרוסים מתים להשיג סייבר, ושאם אחד יגיע לידי צפון קוריאה, יועבר אליהם במהרה.

אבל לגארט לא היה מזל: בעודו מתקדם דרומה, נתקל במבנה מיגים נוסף שהיה בפטרול. מפקד מבנה המיגים, קפטן קונסטנטין שברסטוב, קלט אותו - ובמקום לשלוח את גארט לעולם הבא, החליט להביא לסטאלין סייבר במתנה.

מה עשה? התמקם בקלות מעל ליריבו הפגוע, ושתל כמה פגזי 23 מ"מ מאחורי תא הטייס; כיסא המפלט של סגן גארט ניזוק ונטישה הפכה לבלתי אפשרית. כמו כן, ניזוק גם מנוע הסייבר וטייסו החל להנמיך לקראת נחיתת אונס.

הוא ניסה לפנות מערבה לעבר הים הצהוב ולנחות שם, כדי שהסייבר יטבע במצולות - ואז פלט המנוע יבבת-מוות ושבק, וגארט נאלץ לדאות ולנחות על שפת הים, במישור שפל בוצי.

המטה האמריקאי הבין מהר מאוד לאיזה צרה הוא נכנס; גם אם הגאות תסחוף את המטוס הימה, עדיין מדובר במים רדודים ומבצע נצולת היה בר ביצוע. מיד החלו להיערך למבצע חיסול-חילוץ, בידיעה שהסובייטים כנראה כבר כמה צעדים לפניהם. ההערכה היתה מדויקת: בריה"מ שיגרה את המבצע שלה עוד לפני שנעליו של גארט טבלו בבוץ.

כוח אמריקאי מגוון המריא מיד למשימה: מטוס חילוץ שנועד לאסוף את גארט, מטוסי תקיפה שנועדו להפציץ את הסייבר ולפרקו לגורמים, ומטוסי קרב שנועדו לאבטח את האחרים. כשהגיעו, זכו לקבלת פנים נפיצה: מיגים עטו על מטוסי התקיפה וחוררו אותם, בעוד הסייברים מצליחים להדוף אותם ולהגן על מטוס החילוץ. שבעה מיגים אבדו בקרב הזה, ומר גארט נאסף בנס, בעוד פגזים מתפוצצים מימינו ומשמאלו.

שלוש שעות השתולל הקרב מעל לסייבר שעל החוף, במהלכן הגיעו עוד ועוד מטוסים להחליף את שהופלו. טייסי ארה"ב לא הצליחו לפגוע במטוס שעל הקרקע, ועם רדת הלילה נאלצו כל הצדדים לסגת.

הסובייטים שיגרו בינתיים כוח חילוץ שהורכב מלוחמי עילית שמלווים כ-500 עובדי כפייה סינים. הם הצליחו להגיע לסייבר ועד מהרה פורק והועמס בחלקים על משאיות. כשיצאה השיירה לדרך בארבע בבוקר, לא הצליחו האמריקאים למצוא אותה; מזג האוויר היה סוער מדי, עם עננות נמוכה. בייאושם, שלחו ספינות מערכה עצומות להפציץ את כל קו החוף, ללא תועלת.

למחרת, דיווחו תחנות מכ"מ בצפון קוריאה על מספר מוגזם לגמרי של מטוסים פולשים; חיל האוויר האמריקאי שלח כל מטוס מתאים וזמין לסרוק צירים רלוונטיים ולפוצץ כל שיירת משאיות אפשרית. קחו בחשבון שמדובר במלחמה, כך שיש המוני שיירות משאיות בכל מקום - וכנראה שדיווח על השמדה מוצלחת של שיירת הסייבר המפורק הגיע למטה האמריקאי בערך פעם בשעה.

בינתיים, הוסתרה השיירה האמיתית במנהרת רכבת, כדי לא לאפשר זיהוי מן האוויר. תוכנן נתיב תנועה שנשען על מנהרות רכבת כל הדרך צפונה, והמשאיות יצאו לדרך. אחר הצהרים זיהו אותן מפציצי B26 ועטו עליהן באש רקטות, שהחטיאה. השיירה הגיעה למחרת לעיר אנדונג שסמוכה לגבול צפון קוריאה-סין; האמריקאים נכשלו, והיה זה רק עניין של זמן עד שיגיע הסייבר לרוסיה.

עוד בדרך למוסקבה, דיווחו קצינים מהשטח שיש משהו מאוד מוזר באף של הסייבר, משהו שלא סביר שיהיה שם. כשהגיע המטוס לידי המהנדסים בבסיס זוקובסקי שבקרבת מוסקבה, פורק לרכיביו ואז התגלה הסוד: הסייבר באמת העניק לטייסים שלו יתרון על אנושי. לכל מטוסי התקופה היו כוונות ג'ירוסקופיות, כאלה שמשקללות את כיוון התנועה שלהם ואת מסלול הפגזים תוך התחשבות בכמה גובה מאבד פגז במעופו. כך, היו הטייסים יכולים לכוון בסיוע עזר מכני, ולא רק על בסיס החושים והניסיון שלהם.

לסייבר היה אס בשרוול: כוונת בשם AN/APG30, שנעזרה באנטנת מכ"מ. היה זה מכ"מ פצפון וחלש, אך רגיש דיו כדי להוסיף לחישובי הכוונת את אלמנט מרחק המטרה. כך הצליחו טייסי סייברים לקלוע בול גם ממרחק רב.

 
 

ניתוח של הכוונת והפעלות שלה על הקרקע ובאוויר גילו שלמכ"מ יש מגבלה: ישנה תיבת חישוב שצריכה לקבל החזרים מהמטרה, ולפלוט נתוני מרחק ומדובר בתהליך של כמה שניות; קשה לתאר כמה איטיים וחלשים היו "מחשבי" שנות החמישים. 

ולכן, אם יתבצע שינוי דרמטי בדפוס הטיסה של המטרה (צלילה חדה, למשל), יתקשה המכ"מ להציג נתון מדויק וטייס הסייבר יצטרך למצוא מטרה אחרת, ובזמן זה יהיה חשוף לאש מהמטוס שצלל, או ממבנה אחר. כך ניתן לצמצם את יעילות הכוונת ע"י פיצול רביעיות מיגים לזוגות - כשאחד סוגר טווח אל הסייברים והשני צולל ובא לקטוף אותם מלמטה, למשל. לא סתם אומרים שכל שנייה קובעת בקרב אוויר.

וכך הצליחו הרוסים לגלות את סוד הקסם של מטוס הסייבר. הם שניצחו בקרב, אך לא במלחמה; לאחר כניסת סין לצפון קוריאה בצורה נרחבת, החליטו הסובייטים שהם חנכו את הצפון-קוריאנים מספיק, למדו די על היכולות של ארה"ב והגיע הזמן לחזור הביתה. ואולם, תהליך החניכה שלהם היה גרוע ולמשל, לא כלל תרגום מסודר של יומני התחזוקה וספרי ההדרכה לשפה המקומית. התוצאה: לצפון קוריאנים היו מטוסים נהדרים, שפשוט לא ידעו להפעיל בצורה מספקת או לתקן ולתחזק בצורה טובה.

טייסי ארצות הברית לא התקשו להפיל אותם בשלב הזה, והסייבר שלט בשמי קוריאה עד סוף המעורבות האמריקאית במלחמה; למעשה, הפך למטוס הקרב הסילוני בו נרשמו הכי הרבה הפלות. ונסיים באמריקאים: גם הם ניסו להשיג את מטוס העילית של האויב, וגם הם הצליחו - אך בנסיבות מטורללות ביותר, ועם הרבה יותר מזל משכל. טיסה נעימה!