צילום: © Ascot Elite
"סקין" של הבמאי גיא נתיב הוא סרט על שנאה שמובסת על ידי אהבה
כמו סרטו הקצר באותו שם שזכה השנה באוסקר, הסרט בגרסתו הארוכה שעלה בסופ"ש בבתי הקולנוע בארץ, מתאר את עולמם של ניאו־נאצים בארה"ב. והוא כולל סצינות מצמררות
הסיפור של יצירת "סקין" ("עור") מופלא בעיני אף יותר מהסיפור האמיתי שעליו מבוסס הסרט. זהו סרטו האמריקאי הארוך הראשון של גיא נתיב, שבסוף השבוע הופץ בבתי הקולנוע בישראל.
קראו עוד בכלכליסט
נתיב עבר לגור בלוס אנג'לס אחרי רצף של סרטים מגוונים באיכותם שיצר בישראל, לבד או בשיתוף פעולה עם אחרים. על "מבול" זכה מיכאל מושונוב בפרס אופיר ועל "הבן של אלוהים" (שביים יחד עם ארז תדמור) זכה מכרם חורי.
אחרי שלא הצליח למצוא משקיעים לסרטו האמריקאי הראשון ביים נתיב סרט קצר במימון עצמי, כמעין פיילוט או כרטיס ביקור. סרט עם אותו שם אבל עם סיפור אחר שמתרחש בעולם דומה של כנופיית גלוחי ראש ניאו־נאצים.
המחשבה ליצור שני סרטים העוסקים בניאו־נאצים אמריקאים הפכה אקטואלית כשב־2017 צעדו גלוחי הראש, חברי האחווה הארית ואנשי העליונות הלבנה בשארלוטסוויל. ההפגנה הסתיימה באסון כשאחת המפגינות נגד תומכי הימין הקיצוני נהרגה באירוע דריסה, שזכה לכותרות כשהנשיא טראמפ אמר בתגובה "שיש אנשים טובים בשני הצדדים".
ההימור של נתיב הצליח בענק: הסרט הקצר הפך נבואי ואקטואלי ועורר את תשומת ליבה של טרודי סטיילר, אשתו של סטינג ומפיקת סרטים, שלא רק נכנסה כמשקיעה בסרט הארוך אלא עזרה לקדם את הסרט הקצר בקמפיין לאוסקר.
בפברואר, הרבה אחרי ש"סקין" הארוך היה גמור, זכה "סקין" הקצר באוסקר והפך את נתיב למי שהגיע אל הפצת הסרט הארוך הראשון שלו באמריקה כיוצר בינלאומי בעל מוניטין וזוכה פרסים. גם אנדראה ארנולד האירית ("דרך אדומה") ומרטין מקדונה הסקוטי ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי") עברו, כמוהו מזכייה באוסקר לסרט קצר לקריירה מצליחה כבמאי סרטים באורך מלא.
זה לא רק סיפור יפה - סוג של סינדרלה ישראלית בהוליווד - אלא זו גם עדות לכשרונות המגוונים שלו כבמאי שגם יודע לשחק את המשחק ההוליוודי בחדרי המינגלינג ועל השטיחים האדומים, וגם יודע לספק את הסחורה על סט הצילומים.
"סקין" הארוך, ממש כמו "סקין" הקצר (זמין לצפייה ב-VOD של yes), הוא בראש ובראשונה סרט מרשים לצפייה עם כמה רגעים מפתיעים באינטנסיביות שלהם. ג'יימי בל - שגילם את התפקיד הראשי ב"בילי אליוט" והופיע השנה בתפקיד ברני טופין ב"רוקטמן" - מגלם את דמותו האמיתית של בריאן וויידנר, גלוח־ראש אלים מדרום ארצות הברית, שכל פניו היו מכוסים קעקועים של סמלי תנועות הימין הקיצוני.
עד שיום אחד הוא התפכח מדרכו החליט לחזור למוטב, להתנתק מהכנופיה שבתוכה צמח, ולהפוך למודיע של האף.בי.איי שנמצא גם כיום בתוכנית להגנת עדים. וויידנר היה חלק ממה שנראית כמו כת, נערים נטושים ועזובים שנאספו על ידי זוג מנהיגים שהופכים את בני טיפוחם למליציה הנלחמת למען עליונות לבנה.
נתיב לא מתעכב על הדקויות הפסיכולוגיות שגורמות לנמר הזה להפוך את חברבורותיו וקעקועיו, ורק מציג שני צדדים של אותו מהלך: כשם שאהבתם של שני מבוגרים שהיו לו תחליף הורים גרמו לו לאמץ את דרך השנאה, כך אהבתו לאשה שהוא הופך הורה לבנותיה - גורמת לו לנטוש את חיי האלימות.
זה אולי פשטני ונאיבי, אבל מדובר בסיפור פשוט על שנאה שמובסת על ידי אהבה. הסצינות הכי יוצאות דופן בו הן כשוויידנר עובר תהליך כירורגי ארוך של הסרת הקעקועים מעור פניו, בסצינות ביניים שמבוימות מצד אחד בפרטנות רפואית גרפית מצמררת, ומצד שני נראות כמו סצינות מדע בדיוני סוריאליסטיות.
הצמרמורת שהרגעים האלה מספקים, ותחושת הגאולה דרך יסורים שהגיבור עובר כדי להזדכך מחטאיו, מחדדת את המסר שאליו חתר נתיב כשקרא לסרטו "סקין": השנאה לשונה רדודה כעובי האפידרמיס בלבד.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה