אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מי הם רצי "הצווארון הכחול"? צילום: איי אף פי

מי הם רצי "הצווארון הכחול"?

ספורטאים רבים שמצויים בחוד החנית העולמית בענפיהם, מכתתים רגליהם מדי יום למקומות עבודה. חלקם עושים זאת מכורח נסיבות כלכליות דוחקות והיעדר חסויות מספקות; אחרים בניסיון הירואי ליהנות מכל העולמות: פיתוח קריירה משגשגת במקביל לכיבוש פסגות ספורטיביות

29.10.2019, 08:47 | אילן גולדמן

יאניקה לייב היא מעצבת גרפית. באסטוניה, ארץ מוצאה, בעלה והיא מחזיקים משרד עצמאי בעיר טאלין, המעניק שירותי עיצוב לכל דורש. זה לא עיסוקה הבלעדי של לייב. אפשר לומר שלא העיקרי. את מרבית מרצה, כמו גם מחשבותיה ותשוקותיה, היא מפנה לטובת מרדף חסר פשרות אחר ניקוד שיאפשר לה לייצג את מדינתה במשחקים האולימפיים בתחום רכיבת השטח. האסטונית בת ה־29 מדורגת כיום בין 20 הרוכבות הטובות בעולם, ונראה שהיא בהחלט בכיוון הנכון.

קראו עוד בכלכליסט

פרנסתה של לייב - כפי שסיפרה לא מזמן בראיון קצר ל“הארץ” - מגיעה באופן בלעדי מעיצוב. הרוכבת הכישרונית לא נהנית מחסות כלכלית שתאפשר לה להתמקד באופן מוחלט בספורט. “כמעט כל שאר הנשים שמתחרות ברמה שלי רק רוכבות”, סיפרה, “אני חייבת לעבוד”.

זה אולי עשוי להפתיע אוהדי ספורט רבים, אך סיפורה של לייב אינו ייחודי בהכרח. ספורטאים רבים שמצויים בחוד החנית העולמית בענפיהם, מכתתים רגליהם מדי יום למקומות עבודה. חלקם עושים זאת מכורח נסיבות כלכליות דוחקות והיעדר חסויות מספקות; אחרים בניסיון הירואי ליהנות מכל העולמות: פיתוח קריירה משגשגת במקביל לכיבוש פסגות ספורטיביות.

רץ המרתון האמריקאי המחונן ג’ראד וורד אשר סיים במקום השישי במשחקים האולימפיים בריו 2016, מנסה לעשות בדיוק את זה. בניגוד גמור ללייב, שככל הנראה היתה מוותרת על עבודתה לו רק היתה יכולה, וורד מנהל מרצונו קריירה אקדמית שאפתנית. מלבד זאת הוא נשוי ואב לארבעה ילדים.

הרץ האולימפי ג הרץ האולימפי ג'ארד וורד.מרצה לסטטיסטיקה בשעות היום | צילום: איי אף פי הרץ האולימפי ג

במקביל להצלחותיו וניצחונותיו על מסלול הריצה, וורד אוחז במשרה כמרצה לסטטיסטיקה באוניברסיטת בריגהאם יאנג ביוטה. יש לו תואר שני בתחום, ובדף המרצה שלו באוניברסיטה אף מצוין כי הוא מתעניין ב”סטטיסטיקת ספורט, אסטרטגיות קצב אופטימליות ועקומות ביצועים”.

וורד - שיתחרה בשבוע הבא במרתון ניו יורק וינסה להתמודד על הניצחון מול שדה חזק מאוד של רצים - הוא נציגה הבכיר ביותר של תופעה הולכת ומתרחבת בתחום הריצה המקצועית, תופעה שקהילת הרצים האמריקאית מכנה “Blue collar runners”, רצי הצווארון הכחול. הכינוי “צווארון כחול” מתייחס במקורו למעמד הפועלים, ובהקשר של ריצה הוא מודבק למאות או אולי אפילו אלפי אנשים שהולכים כל בוקר לעבודה ובמקביל מתאמנים ומתחרים בצורה מקצועית, בדיוק כמו אתלטים שזה עיסוקם הבלעדי.

“בתחום שלנו, ‘רצי הצווארון הכחול’ זוכים למעמד הנעלה ביותר”, כתב נואה דרודי, רץ אמריקאי בכיר, בטקסט שפרסם לכבודה של אשתו אמה, רצה הישגית מצליחה, המחזיקה גם במשרה מלאה כמורה.

המוטיבציה של רצי הצווארון הכחול “מגיעה מאהבה עזה לספורט והרצון לבדוק את קצה גבול יכולתם”, מסביר דרודי, “הם אינם מונעים ממרדף אחר כסף או תהילה, אלא משאפתנות אישית טהורה. הם תמיד עושים כל שביכולתם לעשות, בתנאי אימון מורכבים וקשים, ועדיין מצליחים להתברג בצמרת”.

לדבריו, עצם הרעיון שמישהו יכול לאהוב משהו באופן עז כל כך, לרדוף אחריו בכזו תשוקה ועם נכונות להקריב הכל למען מצוינות אישית, צריך להצית את דמיונם של שאר הספורטאים ואוהדי הענף.

את דמיונו של דרודי הוא בוודאי הצית. הרעיון שלו לכתוב את הטקסט הזה נולד ב־5 לפנות בוקר, כשהתבונן באמה אשתו יוצאת לאימון, וממשיכה לאחר מכן ליום עבודה מלא בבית הספר, ולאחר מכן מקנחת באימון נוסף.

התופעה כמובן אינה ייחודית לארה”ב או לאירופה. גם בישראל יש עשרות, אם לא מאות, ספורטאי צווארון כחול. חובבנים, ואף אתלטים מקצועיים, שמתאמנים בדיוק כמו המפורסמים מהמסך, שספורט הוא פרנסתם היחידה.

גם הם מתאמנים כמה פעמים ביום ולמרות עבודתם התובענית, מרבית היום מחשבותיהם נתונות לספורט: תזונה נכונה, חישוב של שעות שינה רצויות ושאר החלקים הקטנים המרכיבים את הפאזל המנצח.

לא הייתי צריך ללכת רחוק כדי לאתר אחד. אילן וישנבצקי, ספורטאי בן 24 שאותו אני מאמן, עונה בדיוק לתיאור הזה: הוא מחזיק במשרה מלאה ותובענית בחברה ביטחונית מובילה ובמקביל רודף אחר חלומותיו להיות רץ מקצועי למרחקים ארוכים. “אני רוצה לבדוק כמה רחוק אני יכול להגיע”, הוא תמיד אומר לי, “אני לא מאמין בהצבת גבולות”. כל יום הוא מוכיח עד כמה זה נכון.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות