הסרט "המכבסה": כביסה מלוכלכת ושנונה

בשעה טובה, נראה שסטיבן סודרברג השתחרר מהניסויים והחיפושים שבהם עסק בשש השנים האחרונות וחזר לעשות קולנוע מצוין.

בשש השנים האלה הוא הכריז על פרישתו מעשיית סרטים - דבר שמעולם לא קרה, ורק הגביר את תפוקתו - ואז פנה לשלל הרפתקאות שבהן הוא בעיקר עשה ניסויים עם פורמטים. צילם שני סרטים באייפון; ביים סדרה ל־HBO שהיתה אמורה להיות חדשנית מבחינה טכנולוגית ומלווה באפליקציה לא ברורה; הקים חברת הפצה עבור “לוגאן לאקי” שלו כדי להשתחרר סופית מכל תלות באולפני הוליווד.

כבר 30 שנה, מאז “סקס, שקרים ווידיאוטייפ”, שסודרברג הוא אחד הבמאים הכי עצמאיים באמריקה, והעצמאות הזאת מאלצת אותנו, מעריציו, לחכות לו בזמן שהוא הולך לברר עם עצמו את עתידו ואולי גם קצת הולך לאיבוד בדרך. אבל “המכבסה”, סרטו החדש (והשני שלו עבור נטפליקס), הוא חזרה לכושר מלא. זו תזכורת בת 90 דקות לכך שסודרברג הוא אחד הבמאים המקוריים, השנונים והאמיצים של דורנו. בפעם הראשונה מאז “חיי עם ליברצ’ה” ו”התפשטות” אפשר להגיד שסודרברג עשה סרט טוב באמת.

מריל סטריפ ב"המכבסה". תפקיד כפול ומפתיע בעלילה על שחיתות | צילום: NETFLIX

“המכבסה”, על פי תסריט של סקוט ז. ברנס (שכתב לסודרברג גם את “התפשטות” ו”המודיע” וביים לאמזון את “הדו”ח”), הוא ניסיון סאטירי לספר על חשיפתם של “מסמכי פנמה”, ההדלפה הגדולה בעולם שב־2016 שיגרה לעיתוני העולם את תכולת המחשבים של חברת עורכי הדין שיצרה וניהלה מאות אלפי חברות קש למיליונרים שביקשו לחמוק מתשלומי מס.

סודרברג וברנס מספרים את הסיפור הזה באופן ציני וסרקסטי, מנקודת מבטם של שני עורכי הדין שהמשרד שלהם נחשף בהדלפה הזאת - מוסאק ופונסקה (שניסו לשווא לעצור את עליית הסרט לנטפליקס בטענה שהוא פוגע בשמם). אנטוניו בנדראס וגארי אולדמן מגלמים בתיאטרליות מוגזמת את שני הנבלים שמציגים את העלילה מנקודת מבט מיתממת. מריל סטריפ, בתפקיד כפול מפתיע, מגלמת את צד הקורבנות בסיפור, האנשים הקטנים, התמימים, שנדפקים שוב ושוב על ידי העשירים והמושחתים.

“המכבסה” הוא לא רק סיפור על עשירים נגד עניים, אלא גם של גברים נגד נשים. כל הנוכלים בסיפור הם גברים, רוב הקורבנות של מעשי המרמה והזיוף המוצגים בסרט הן נשים. הסרט נפתח עם המקרה האמיתי של האסון באגם ג’ורג’ ב־2005, כש־20 מטיילים, רובם פנסיונרים , טבעו בהתהפכות סירת טיולים, רק כדי שבני משפחתם יגלו שבוטחו על ידי חברה שלא קיימת. באמצעים קולנועיים שנונים ותיאטרליים, עם לא מעט המצאות ויזואליות מבדחות ופנייה ישירה אל המצלמה, סודרברג יוצר סרט שמתכסה בנימה צינית, אבל יוצר פורטרט טראגי של שחיתות על כל גווניה.

המיקס יוצא הדופן שבו משתמש סודרברג - הומור סרקסטי המציג עוולות שהרסו חיי אדם - הופך את “המכבסה” לסרט אפקטיבי למדי לצפייה: העשירים הם אלה שמקבלים את הזכות לספר את הסיפור, אבל האדם הקטן - האשה, במקרה הזה - שלא מוכנה יותר לשבת בשקט ולתת להם לנצל אותה, היא זו שמקבלת בסופו של דבר את זכות המילה האחרונה.