צילום: דור זומר
קירות מתקלפים
בית הקיץ המפואר בתל אביב שהפך למאורת נרקומנים
במקום הכי נמוך בתל אביב עמד פעם בית נופש של משפחת אצולה יפואית, מסביבו נטעו פרדסים ובוסתנים. היום אפשר למצוא שם משתמשים בסמי הזרקה וקורבנות במעגל הזנות. איך הפך סמל הסטטוס של עשירי הארץ למקום המפלט של השוליים החברתיים של ישראל, ומה יעלה בגורלו?
ברחוב השומרון הצמוד לתחנה המרכזית הישנה בת"א, אולי האבן השואבת של השוליים החברתיים בישראל, נמצא בית קיץ יוקרתי של משפחת אצולה. זה אולי נשמע תמוה, אך באזור שבו היום שולטים מראות קשים של מזרקים משומשים ובני אדם מתהלכים סהרורים, היו פעם פרדסים מוריקים, אורוות סוסים ובית באר אחד. זהו בית הבאר של משפחת רוק - הגבוה ביותר בסביבתו אשר חלש על כל האזור שכיום נמצא בין התחנה המרכזית הישנה ועד יפו. מי הייתה משפחת רוק? איך הפרדסים שלה הפכו לשכונת חקלאים כפרית? כיצד השכונה הכפרית הפכה להיות שכונת מהגרים עם שתי תחנות מרכזיות, ואיך אלו הפכו להיות מקום מקלט לנרקומנים, זונות, חסרי מעמד ולפריפריה החברתית הכי קשה בישראל?
קראו עוד בכלכליסט
אלפרד לבית רוק, נולד באמצע המאה ה-19. בן לאצולה נוצרית מיפו, הוא היה בעליו של פרדס רחב ידיים ופורה במיוחד על דרך יפו-שכם ההיסטורית, זו שאנו מכירים היום כרחוב "דרך יפו". בפאתי הפרדס המשגשג בנה רוק את בית הבאר אשר שימש להשקיית הפרדס בחודשים השחונים שבין מאי לנובמבר. הבאר נחפרה כמובן בקומת הקרקע ששימשה בעיקר לעבודות השאיבה. מעליה, כתוספת מאוחרת, נבנתה קומת מגורים מפוארת עם רצפות שיש, תקרות גבוהות, עיטורי קיר וגגות רעפים. את הבית הזה בנה אלפרד בשלהי המאה והוא שימש את משפחתו האמידה כבית נופש בלב הפרדסים שבבעלותם.
בית הבאר של משפחת רוק הוא חלק מתופעה ייחודית של בתי באר שאין שנייה לה במקומות אחרים בארץ וגם לא במדינות השכנות. בתי הבאר היו מבנים דו או תלת קומתיים שבסמוך להם בריכה לקליטת מי השאיבה אשר ממנה הסתעפו תעלות להשקיית הפרדס אותו בית הבאר שימש. מטרתם המרכזית הייתה כאמור השקיית הפרדסים בחודשים השחונים של השנה. אך בחלוף הזמן הפכו למתחמים הכוללים מחסנים, אורוות, קומת מגורים ובוסתן. רוב רובם של בתי הבאר והפרדסים היו שייכים לתושבי יפו האמידים. ככל הידוע תופעה זו החלה עוד בשלהי המאה ה-18, עת הצטרפו מספר גורמים יחדיו והפכו את יפו לאימפריית פרדסים ופירות הדר: החל בתחושת הביטחון שאפשרה יציאה מחומות העיר, אקוויפר החוף שאפשר חפירת בארות ומקור מים זמין, אדמה המתאימה לגידול פירות הדר, ונמל יפו שאיפשר יצוא קל ונוח לאירופה שם הפכו פירות ההדר למצרך מבוקש ונחשק. מבחינה גאוגרפית הגיעו פרדסי יפו מבת ים של היום ועד אזור בית החולים איכילוב בתל אביב מצפון, יפו העתיקה ממערב והכפר סלמה - כפר שלם של היום - במזרח. את בתי הבאר הללו ניתן לראות עדיין כמבנים הרוסים הפזורים בעיקר בדרום תל אביב וברחובות יפו שמחוץ לחומות העיר העתיקה, והם נושאים במאפיינים אדריכליים ייחודיים כמו קשתות גבוהות, גלילי חרס משוקעים בקירות וקמרונות צולבים.
בשנת 1902 קיבל סיפורה של משפחת רוק תפנית דרמטית. באחד מימי הקיץ של אותה שנה יצא אלפרד רוק לטייל עם חבריו במושבה הצעירה ראשון לציון. כפי שמתואר בעיתון "השקפה" מאלול אותה שנה, היו מעורבים אלפרד וחבריו בקטטה שהתלקחה עם תושבי המושבה ובמהלכה נורה ונרצח יעקב אברמוביץ בן ראשון לציון על ידי אלפרד רוק. הרצח עורר זעם רב ואבל כבד בישוב הצעיר, ומנהיגיו היו נחושים למצות את הדין. אלפרד רוק, על אף קשריו המצוינים עם השלטונות העוסמנים, ברח מהארץ מחשש שיוצא להורג. בנקודה זו החלה שקיעתה של משפחת רוק.
משעה שאלפרד נעדר מפרדסיו, נקלעה משפחתו לחובות עד שנאלצה למכור אותם ואת בית הבאר המפואר בשנות ה-20. שאר נכסי משפחת רוק, נכסיו של אביו ואחיו, נותרו אך בשנים אלו, בחילופי המנדטים, החל מאזן הכוחות בארץ להשתנות לטובת המהגרים היהודים שבאו בהמוניהם. את פרדסי משפחת רוק קנו משפחות נווה שאנן הסמוכה. וכבר ב1927, לאחר שנעקרו העצים, נבנו על שטחם ביתני יריד המזרח, וכן את המבנה שישמש תחילה כספרייה ומאוחר יותר כבית קולנוע "מרכז".
את נווה שאנן אנחנו מכירים היום בתור הדרום העמוק של תל אביב, שכונה מוזנחת רווית מראות קשים שעולה על סדר היום הציבורי בעיקר סביב שאלות של פליטים ומהגרים. אבל השכונה הזו החלה את דרכה אחרת לחלוטין. אגודת נווה שאנן הוקמה ב-1921 לאחר מאורעות תרפ"א שגבו קורבנות רבים. 400 יהודים שמאסו בחיים ביפו ולא רצו להתגורר בתל אביב הצעירה בגלל המחסור בדירות והמצב הכלכלי הקשה, החליטו להקים שכונה כפרית עצמאית שתוכל לספק תוצרת חקלאית שתתחרה במונופול של התוצרת הערבית מיפו והגרמנית משרונה. את השכונה תכנן יוסף טישלר בצורת מנורת קנים כשרחוב לוינסקי יהיה השמש ממנו מסתעפים יתר רחובות השכונה. הרעיון היה עירוב שימושים - שטחים חקלאיים לצד תעשייה ומלאכה.
לשלמותה של המנורה הפריעו שני שטחים חסרים שבעליהם סירבו למכור: הפרדס ובית הבאר של אלפרד רוק מצפון מערב, ופרדס נוסף מדרום מזרח. רוק חזר לארץ רק במסגרת הסכם פשרה אשר אילצו לשלם 10,000 פרנק. עם חזרתו המשיך רוק את פעילותו הפוליטית, כחבר הנוצרי היחיד בוועד הערבי העליון וכסגן נשיא המפלגה הערבית הפלסטינית. שני החלקים הללו, שנמכרו ליהודי נווה שאנן מהפעיל הפלסטיני הנלהב, נהפכו במרוצת השנים לשתי תחנות מרכזיות מגושמות, סואנות, ורועשות בלב השכונה. הנקמה של משפחת רוק הוגשה קרה. שטחי הפרדסים שלהם הפכו לחורים השחורים של תל אביב.
התחנה המרכזית הישנה הסמוכה ממש לבית הבאר, נבנתה בשנת 1940, כמסוף אוטובוסים ראשי שיחליף את מסופי האוטובוסים הפזורים ברחבי העיר. התחנה תוכננה על ידי האדריכלים נחום זלקינד ויוסף ויטקובר כטרמינל מודרני וחדשני ולצידו מערכת רציפים. אך התחנה, שבשנות ה-40 הספיקה ליישוב היהודי הקטן, לא הצליחה לעמוד בעומס של ההגירה הגדולה של אחרי קום המדינה. אט-אט זלגו תחנות האוטובוס אל תוככי רחובות נווה שאנן. מרכזי מסחר ובילוי צצו לצד התחנה והאזור כולו נעשה עמוס וגדוש בתנועה רועשת, ובאלפי אנשים מכל רחבי הארץ. נווה שאנן כבר לא תגשים את חזון מקימיה, לצביונה הכפרי לא נותר זכר. להיפך, האזור הפך מפויח, מוזנח, ורועש.
השטח השני שנותר ריק בלב השכונה הוא זה שעליו תבנה תחנה מרכזית חדשה, זו שאמורה הייתה להציל את השכונה מהגודש של סביבות התחנה הישנה ולרכז את כל ההמולה תחת גג אחד ועל פני שש קומות של תחבורה, מסחר ובילוי - "התחנה המרכזית החדשה" בתכנונו של רם כרמי. משזו נבנתה הפכה התחנה הישנה לאזור נטוש והעסקים הרבים החלו להיסגר בזה אחר זה. התחנה החדשה שאמורה היתה להיות על פי דבריו של כרמי עצמו המשך ישיר של הרחובות המובילים אליה, הפכה להיות מפלצת בטון ברוטלית שלהיסטוריה שלה וכן להשפעותיה על שכונת נווה שאנן יוקדש טור מיוחד. הדבר החשוב לזכור הוא שנווה שאנן לא הפכה למה שהיא מכוח עליון, ההיפך - מדובר בהיסטוריה של טעויות תכנוניות והזנחה שמבטאים את היחסים המורכבים של צפון ודרום, מרכז ופריפריה בתוך העיר תל אביב וכמקרה מייצג למדינת ישראל כולה.
גם לאחר שהשטחים נמכרו וכן לאחר בניית התחנה, נותר בית הבאר של משפחת רוק במקומו. הוא נרכש בדמי מפתח על ידי ישעיהו חנוכוב, וזה אטם את פיר הבאר בקומת הקרקע והשתמש בה לצורך הפעלת בית מלאכה למוזאיקה. לאחר שעבר עם משפחתו לצפון תל אביב בסוף שנות ה-50', שמר על בעלותו בנכס והקים בו משתלה. כזכור באותן שנים המקום הפך להומה במיוחד ולכן המקום התאים יותר לעסק מאשר לגידול משפחה. אותה משתלה בדיוק פועלת גם כיום ומופעלת על ידי בלה קרבס. בלה ירשה את המקום יחד עם שתי אחיותיה, ולאחר סכסוך ביניהן פורקה השותפות בעסק המשפחתי.
מסביב לבית רוק ישנה גדר פח המקיפה את שטח המשתלה הפועלת בו. המבנה עצמו סובל מרטיבות ומצבו עגום. חזיתו כאמור לרחוב השומרון וממנו גם הכניסה למשתלה, אך עורפו פונה אל שביל עכו - בגלגול הנוכחי של דרום תל אביב מדובר לחלוטין במקום הנמוך והחשוך ביותר. את סביבותיו של בית הקיץ המפואר של משפחת רוק פוקדים כיום בעיקר משתמשים בסמי הזרקה למיניהם, דרי רחוב וקורבנות מעגל הזנות. משנסגרה התחנה הישנה, תנועת האנשים הערה התחלפה בשיוט רכבים המצפים לשירותי מין מאותם משתמשי סמים, לצידם משפחות של מבקשי מקלט עם ילדיהם הקטנים שגדלים במקרים רבים למראות הקשים ביותר שהחברה הישראלית יכולה להציע. שוליים רעים לתפארת.
ואיך מתמודדת תל אביב עם השוליים שלה? בונה עליהם מגדלים בתקווה שהם ייעלמו או לפחות ידרימו עוד קצת. על מתחם התחנה המרכזית הישנה עתיד להיבנות מתחם מגדלים חדש. המתחם יכלול למעלה מ-1,300 דירות, מרכזי מסחר, עסקים ותרבות. בין היתר מקום מושבה העתידי של להקת המחול 'בת שבע'. המתחם ישתרע מרחוב הנגב בצפון ועד רחוב הגדוד העברי מדרום, שדרות הר ציון ממזרח ודרך בגין ממערב. ימיו של שטח ההפקר של שביל עכו ספורים. בית הבאר של אלפרד רוק מיועד לשימור על פי הוראות התוכנית כפי שנדונה בוועדה המחוזית ת"א, וכך גם לאחר הדיון בהתנגדויות לתוכנית. בית רוק וסביבתו יהיו חלק מהמתחם העתידני, אך ישמרו על הערכים האדריכליים הרבים של המבנה על שלל המאפיינים הייחודיים, בהם התקרות הגבוהות, גלילי החרס בגג לאוורור הבית וכן עיטורי הקיר, מרצפות השיש והרעפים האדומים מצרפת. בנוסף, גם הערכים ההיסטוריים של המקום כבית באר יישמרו - נוף הפרדסים ותעלות ההשקייה אמורים להשתלב בסביבותיו של המבנה לכשישוחזר, כך שתיוותר עדות לתופעת בתי הבאר המפוארים של "גני יפו", כפי שכונו הפרדסים בספרות העברית של התקופה.
כצפוי, לתוכנית מתנגדים רבים, בעיקר מועד תושבי דרום תל אביב וכמו כן גם אנשי מקצוע ופעילים חברתיים. הציפייה לצדק היסטורי עם האזור לדידם, נכזבה. עומס המגדלים, שכפי שמתואר במכתב ההתנגדות שעליו חתומה הפעילה החברתית שולה קשת - שכיום כבר חברת מועצה בעיריית תל אביב - ישרת את מגדלי המשרדים של התאגידים ויהפוך את האזור למתחם רפאים בלילה ובסופי השבוע. עוד נטען, כי הפרוייקט ידיר שוב את אוכלוסיות השכונה והפעם משום מחיר הדירות הגבוה במגדלים. הדרישה לאיזון סוציואקונומי של עיריית תל אביב עצמה, לא באה על מימושה לטענתם. ד"ר טליה מרגלית מאוניברסיטת תל אביב, שנתנה את חוות דעתה כחלק מההתנגדות התושבים, כתבה: "הבינוי המוצע מתרחק מהשכונה ומתייחס בעיקר למה ולמי שמחוץ לה - מצפון".
מדוע שכונת נווה שאנן, לא זוכה לאותו היחס של נווה צדק או של כרם התימנים ? או חלילה, של שכונת לב תל אביב? התשובה ברורה, ויש בה כדי להעיד על העתיד של כל האזור שבין אילון לים. עתיד רווי מגדלים, מתחמי עסקים ושטחי ציבור קלושים. את תהליך חילוף התושבים הטבעי, ג'נטריפיקציה, נוטים לבקר רבות, אך תהליך זה בלתי נמנע כל עוד אין משבר כלכלי יוצא דופן וכל עוד הגידול הטבעי באוכלוסיה ממשיך להאמיר. אולם, במקרה זה יש משום דריסת רגל אגרסיבית וקצת צינית של בעלי ההון על שכונה שכבר ראתה ושמעה הכול. בית הבאר של משפחת רוק היה סמן של חדשנות חקלאית שאפשרה את תעשיית הפרדסים של יפו. שכבות רבות יש תחת גג הרעפים האדומים הללו וכל אחת מהן נושאת את הסיפור האנושי של המרחב המרתק הזה. נוף הפרדסים שהוחלף בבתי חקלאים, יעבור כעת להיות ממרחב עזוב ומרתיע למתחם מגדלים מצוחצח וחדשני. אך בית הקיץ המפואר של אלפרד רוק, נשאר על מקומו ונראה שהוא לא מתכוון להיעלם.
55 תגובות לכתיבת תגובה