ישראל ומצרים קושרות את גורלן האנרגטי ל־15 שנה

ביום רביעי השבוע תארח ממשלת מצרים את כנס הגז האזורי, בו ישתתפו בין היתר בכירים ממשרד האנרגיה הישראלי, לצד עמיתים מירדן וקפריסין. אבל החידוש הפעם הוא שלצד מפגשי הנימוסין בדרגי השרים או הפקידות הבכירה, ייפגש שר הנפט המצרי טארק אל־מולא ב"שולחן עגול" עם החברות המסחריות הפועלות בשוק האנרגיה האזורי: דלק קידוחים, יחד עם נובל אנרג'י האמריקאית, אנרג'יאן היוונית־בריטית, וענקיות אנרגיה דוגמת חברת של (SHELL) ובריטיש פטרוליום.

המטרה העיקרית של המפגש היא גיבוש דרכי פעולה ארוכות טווח לפיתוח הדדי של משקי האנרגיה במדינות האזור, בשיתוף החברות הפועלות בתחום חיפושי הגז והנפט.

מימין למטה: שר האנרגיה יובל שטייניץ, שר הנפט המצרי טארק אל מולא ונשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי. בפורום הגז הטבעי בקהיר, בקיץ האחרון

הפגישה תתרחש שבועות ספורים לפני תחילת הזרמתו של גז טבעי מישראל למצרים - עדות נוספת לקשר הבין אזורי שנרקם בשנים האחרונות בין ישראל, ירדן ומצרים, בחסות אמריקאית, כשהחזון של האחרונים הוא חיבור הצדדים לא רק ברמה המדינית אלא גם, ואולי בעיקר, ברמה הכלכלית.

הזרמת הגז תתאפשר לאחר השלמת רכישת צינור הגז שהיה בעבר בבעלות EMG - כפי שפורסם היום באתר "כלכליסט" דלק קידוחים השלימה יחד עם נובל אנרג'י ו־EGAS הממשלתית המצרית רכישה של 39% בצנרת הולכת הגז המושבתת בין ישראל למצרים, במקטע שמחבר בין אל־עריש לאשקלון.

פרט לרכש צנרת ההולכה, המשותפת עכשיו לממשלת מצרים (דרך חברת הגז הלאומית המצרית) ולחברות ישראליות, העסקה כללה גם חתימות על הסכם תשלומי דמי תשתית והזרמה בין חברות גז לאומיות מצריות לבין קצא"א הממשלתית הישראלית, ושני חוזי יצוא בהיקף של כ־86 מיליארד מ"ק (כ־9% מנפח הגז שנמצא בישראל). במלים אחרות, ממשלת מצרים קשרה את עתירה האנרגטי לזה של ישראל, לתקופה של 15 שנה.

וכך, ככל שלא יהיו שינויים של הרגע האחרון, בדצמבר ישראל תספק גז לירדן ולמצרים ותהפוך את המשולש הזה לציר כלכלי־אזורי שקשה להתעלם ממנו.

לממשלת ארצות הברית יש אינטרס ענק בחיבור הכלכלי הזה - אין מדובר בהישג של ממשל טראמפ אלא במהלך שהחל עוד בתקופת כהונתו של ברק אובאמה במהלכה כיתתה מזכירת המדינה האמריקנית רגליים בין רבת עמון, קהיר וירושלים במטרה לסגור קצוות. מבחינת האמריקאים מדובר בחומת מגן נגד ציר הרשע שמתפתח ממזרח, כך שהקשר הכלכלי הוא נדבך נוסף לחומה המדינית והביטחונית שקיימת בין הצדדים.

איפה קרן העושר?

צנרת ההולכה שהעסקה לרכישתה הושלמה היום, הוחזקה כאמור בעבר על ידי ספקית הגז EMG בה החזיק איש העסקים יוסי מימן כ־21%.

מימן היה יריבו המר של בעל השליטה בדלק יצחק תשובה בכל הנוגע לעסקאות גז במשק המקומי, ובסוף 2010 נחלק השוק ביניהם כשמימן סיפק כ-40% מהביקוש באמצעות EMGותשובה את היתר באמצעות מאגר ים תטיס.

בתחילת שנת 2011 פוצץ הצינור של EMG, נשיא מצרים מובארק הודח, והחברה לישראל, שהייתה לקוחה של EMG נאלצה לרכוש גז במחיר גבוה ממאגר ים תטיס, והשאר היסטוריה. היום תשובה קנה את הצינור של המתחרה הגדול והיחיד שהיה לו. ארגון לובי 99 עתר לאחרונה לבית הדין להגבלים בבקשה למנוע את רכש הצנרת, ועד שהדיון הראשון יתקיים נקבעות עובדות בשטח.

מבחינת המשק הישראלי, חתימת החוזה ויצוא הגז בפועל אמור לשפר את מצב הקופה של האוצר: מאגר תמר יחל לשלם את מס ששינסקי החל מ־2020, ומאגר לווייתן יצטרף אליו בתשלום המס הזה ב־2025.

בינתיים כולם ישלמו באופן שוטף תמלוגים ומס חברות, וההערכות הזהירות הן שבאמצע העשור הבא היקף הכנסות המסים משלושת המאגרים שיעבדו ‑ תמר, לווייתן וכריש־תנין ‑ ינועו סביב מיליארד שקל בכל חודש, כולל ההכנסות שיועברו לקצא"א כדמי תשתית והולכה.

אמנם מדובר בחזון לשנים קדימה, אבל באגף החשב הכללי במשרד האוצר כבר ידעו לספר שביום שזה יקרה ישראל תבקש לשפר את דירוג האשראי הבינלאומי שלה.

החלק העצוב בסיפור הזה הוא שקרן העושר, שאמורה לקלוט את מס ששינסקי (כ־24% מהיקף המיסוי) ולנתב אותה להשקעות חיצוניות, בכלל לא מראה סימני חיים. היא נכללה במקור בחוק ששינסקי שאושר במרץ 2011 בכנסת ברוב של 78 חברי כנסת, ומאז נעלמו עקבותיה.

מנכ"ל דלק קידוחים יוסי אבו. מגעים מול נתג"ז | צילום: עמית שעל

הגז כבר זורם בצינור

ממשלת מצרים, למרות כל האזהרות וההבטחות שהיא לא צריכה את הגז הישראלי, קונה מישראל גז ל־15 שנה. במונחי המשק הישראלי זו כמות גדולה (כ־7.5 שנות צריכה, במונחי 2018) אבל לא כזו שתשנה שם את מאזן הכוחות ‑ בסופו של תהליך מדובר בכ־7% מהביקוש של מצרים. במילים אחרות, המשק המצרי יישען על מקורות עצמיים למכביר.

מה שנותר כעת להשלים ברמה הטכנית הוא פתיחת השיבר (מהלך שתלוי בדלק, נובל ורציו) ולקבל אישור יצוא למצרים ממשרד הארגיה. במענה לפניית "כלכליסט" עולה שבקשה רשמית כבר הוגשה, והיא נמצאת בטיפול.

מאחר שהיצוא נחתם במתווה הגז בממשלה הקודמת, ועוד זכה להגנה בבג"ץ, ההערכות הן שהסיכוי שהמהלך ייחסם נמוך. למעשה, הפעלת סעיף 52 לעקיפת הממונה על ההגבלים העסקיים דאז דיוויד גילה שהתפטר במאי 2015, נומקה בחשיבות מדינית, שאלה פירותיה. דלק ונובל לא מחכות והן כבר מילאו את הצנרת בגז כדי לבנות לחץ הולכה כבר מימי ההזרמה הראשונים.

מה לגבי העתיד? בסביבת החברות טוענים שהיקף היצוא אמור להגיע עד ל־6.4 מיליארד מ"ק לשנה, כאשר קיבולת הצנרת היא כ־7 מיליארד מ"ק.

דלק גם מנהלת מגעים מול חברת נתיבי גז הממשלתית כדי לחבר מקטע צנרת חדש שיגדיל את יכולת ההזרמה למצרים ל־8 מיליארד מ"ק בפרק זמן של כשנת עבודה. היקף ההשקעה הוא כ־60 מיליון דולר. עם השלמתו והזרמת הגז משם נתג"ז עשויה להגדיל את ההכנסות שלה בכ־50 מיליון דולר לכל שנת עבודה.