אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הקברניט

קרב מידוויי: 5 דקות, 9 פצצות ומטוס שהטביע אימפריה

לאחר מתקפת פרל הארבור, נראה שלא ניתן לעצור את מסע הכיבושים של יפן הקיסרית; ואולם, המכה המכרעת שתכננו היפנים לצי האמריקאי התהפכה עליהם בקרב היסטורי אחד, בזכות טייסים חסרי פחד ומטוס שמתגרה במוות בכל גיחת הפצצה

09.11.2019, 13:55 | ניצן סדן

שלום, כאן הקברניט; השבוע עלה לאקרנים סרט בשם "מידוויי", במרכזו אחד הקרבות הכי מדהימים בהיסטוריה - קרב מ-1942 שהוכיח איזה נשק מהפכני היא נושאת המטוסים, ואחריו איבדה יפן הקיסרית ביום אחד את המלחמה כולה. היום נדבר על הגיבור של הסיפור הזה, שהוא מטוס ולא אוניה.  

לטורי הקברניט הקודמים

זהו מטוס אמריקאי שהחל את דרכו כעיצוב בעייתי, ושופר עד שהפך למפציץ הצלילה הימי הטוב בעולם; כלי מדויק מספיק כדי לחסל את הספינות הכי גדולות ומוגנות שנבנו אי פעם, זריז דיו כדי להפיל אפילו מטוסי קרב, וקשוח מספיק כדי לשרוד גם את אימת הקרבות הקשים ביותר. וקראו לו SBD Dauntless, "חסר פחד", אחד השמות ההולמים ביותר שקיבל כלי טיס, אם תשאלו אותי.

חסר פחד. מטוס הדונטלס, צילום: Media Drum World חסר פחד. מטוס הדונטלס | צילום: Media Drum World חסר פחד. מטוס הדונטלס, צילום: Media Drum World

הדונטלס נולד בשנות השלושים, כשהפצצת צלילה כבר היתה פרקטיקה מוכרת: עוד במלחמת העולם הראשונה קלטו צבאות שכשמטוסי הפצצה טסים מעל למטרות ומשליכים פצצות, שיעור הפגיעות מביך. גם כוונות ההפצצה הראשונות - טלסקופים עליהם שנתות שעזרו להערכת נקודת הטלה מיטבית - לא שיפרו בהרבה את המצב. בבריטניה מצאו פיתרון: פשוט לצלול אל המטרה, לשים אותה בכוונת, לצבור מהירות ולשחרר פצצה.  

פצצות במלחמת העולם הראשונה. הדיוק היה איום ונורא, צילום: Wikimedia פצצות במלחמת העולם הראשונה. הדיוק היה איום ונורא | צילום: Wikimedia פצצות במלחמת העולם הראשונה. הדיוק היה איום ונורא, צילום: Wikimedia

הדיוק נסק אל על, והצלילה הוסיפה מהירות לפצצה ושיפרה את אפקט הנזק. ואולם, השיטה גבתה מחיר דמים: כשטסים ישירות אל האויב בלי לזוז (כי הרי צריך לכוון במדויק), חשופים לאש נ"מ; ואם צוללים תלול מדי, אפשר בקלות לא להיחלץ בזמן ולהישתל בקרקע, מה שקרה לטייסים רבים.

לאחר המלחמה, החלו להיבנות מטוסים שיבצעו צלילות אובדניות שכאלה וישרדו: מפציצי צלילה. היו אלה מטוסים שקטנים ממפציצים רגילים, אשר תוכננו לפתוח בצלילתם בגובה של 15 עד 20 אלף רגל, ולשחרר פצצה בגובה של כ-3,000 רגל. הנפילה בוצעה בזווית של 55 עד 75 מעלות, וכדי שלא יתרסקו, קיבלו המטוסים מעצורי צלילה - משטחים שנשלפים מהגוף ויוצרים התנגדות-אוויר. כמו כן, כדי לשרוד את העומסים שבמעבר מצלילה לטיסה אופקית במהירות, קיבלו שלדה חזקה; מפציצי צלילה היו קשוחים מלידתם.  

מפציץ צלילה גרמני מדגם יונקרס 87 שטוקה מפציץ צלילה גרמני מדגם יונקרס 87 שטוקה מפציץ צלילה גרמני מדגם יונקרס 87 שטוקה

ב-1935 התיישב מעצב המטוסים אד היינמן אצל שולחן השרטוט שלו, כדי להמציא אחד חדש. הנ"ל עבד בחברת נורת'רופ, והיה ידוע כמהנדס לא שגרתי; אחד שנוהג לדבר הרבה עם טייסים כדי להבין מה חשוב להם, ופחות עם גנרלים ואנשי רכש; תמיד חיפש כיצד לעשות את המטוס קצת יותר נוח, קצת יותר פרקטי.

תחת ידיו יצא מפציץ צלילה בשם BT1, בעל שני אנשי צוות - טייס ומקלען, שיוכל להגן על הכלי בעודו משייט למטרה, וגלגלים שישבו בתוך מין "מכנסיים" מתחת לכנף.

מטוס ה-BT1, אבי הדונטלס, צילום: ASCHistory מטוס ה-BT1, אבי הדונטלס | צילום: ASCHistory מטוס ה-BT1, אבי הדונטלס, צילום: ASCHistory

אך הטריק בעיצוב הזה היה המעצורים: הם היו גדולים כדי לאפשר שליטה מעולה בצלילה, אך דמויי רשת, וכך שקלו מעט יחסית. התוצאה היתה מפציץ צלילה עם יותר אפשרויות - המשקל הפנוי יכול היה לשמש לנשיאת יותר דלק, מנוע גדול יותר או יותר פצצות.

ב-1936 רכשה חברת דאגלס את נורת'רופ והתלהבה מהעיצוב של היינמן, ששודרג בגלגלים מתכנסים, מנוע משופר ועוד. הצי פחות התלהב: כשנכנס המטוס לשירות באופן מוגבל ב-1938, התגלה כבלתי יציב במהירות איטית, וכמה מטוסים התהפכו בנחיתה והרגו את טייסיהם.

מטוס BT1 בניסוי; שימו לב למעצורים דמויי הרשת שמתחת לכנף, צילום: USN מטוס BT1 בניסוי; שימו לב למעצורים דמויי הרשת שמתחת לכנף | צילום: USN מטוס BT1 בניסוי; שימו לב למעצורים דמויי הרשת שמתחת לכנף, צילום: USN

חברת דאגלס לא ויתרה, ונתנה להיינמן יד חופשית בשיפור האווירון. אחרי שנתיים של עבודה, נולד מחדש בתור ה-SBD דונטלס - מטוס שהיה פשוט מאסטרפיס, עם שלדה קשוחה ועמידה ביותר, תא טייס משוריין, ובסיס כנף רחב שסייע לשמירה על יציבות. וכשאתה צולל במהירות של מאות קמ"ש ומנסה לכוון על משהו שבכוונת גודלו ס"מ בודדים (וגם יורה עליך מעשרות מקלעים ותותחים), יציבות היא חתיכת יתרון.

הדונטלס נשא מטען פצצות של טונה, ומתחת לגופו הותקנה זרוע שנועדה להשליך פצצה הלאה מהמטוס - כדי שלא תפגע בו או באחרים בעת הצלילה. בחזיתו קיבל שני מקלעי 12.7 מ"מ, ובתא המקלען שמאחורי הטייס הוצב צמד מקלעי 7.62 מ"מ; אך התכונה החשובה ביותר שלו היתה הטווח: כ-1,700 ק"מ, מאות יותר משל כל מקביליו.

עמדת מקלען אחורי במטוס דונטלס, צילום: USN עמדת מקלען אחורי במטוס דונטלס | צילום: USN עמדת מקלען אחורי במטוס דונטלס, צילום: USN

כדי להבין כמה קריטי הוא הטווח, צריך להסתכל על הדרך בה נושאות מטוסים נלחמות. בשנות השלושים, נושאת המטוסים היתה עדיין נשק חדש ובלתי-מוכח; לפני שהומצאה, נשענה הלחימה על ספינות איטיות ועצומות עם תותחים עצומים שמתקרבות עד טווח ראייה ומתחילות לפזר פגזים זו על זו.

השיטה הזאת, שתצורתה הבסיסית היתה נהוגה מזה כשבע מאות שנה, התגלתה כגרועה במאה העשרים כי א. דיוק הירי היה נמוך ביותר; ב. הספינות היו משוריינות בכבדות; וג. האוקיינוס הוא מקום גדול ולך תמצא את האויב בכלל. קחו כדוגמה את קרב יוטלנד מ-1916, שבו 250 ספינות בריטיות וגרמניות ירו זו על זו יום שלם ורק 26 הוטבעו.

הלוחמה הימית המסורתית: מתקרבים, יורים ומקווים לטוב. ציור של קרב טרפלגר מ-1805, צילום: Wikimedia הלוחמה הימית המסורתית: מתקרבים, יורים ומקווים לטוב. ציור של קרב טרפלגר מ-1805 | צילום: Wikimedia הלוחמה הימית המסורתית: מתקרבים, יורים ומקווים לטוב. ציור של קרב טרפלגר מ-1805, צילום: Wikimedia

נושאות מטוסים פתרו את הבעיות הללו: השימוש בכלי טיס איפשר להן לפגוע באויב ממרחק של מאות קילומטרים, מפציצי צלילה שהגיעו כמעט אנכית עם פצצה עתירת אנרגיה קינטית פיצחו כל שיריון, וכדי למצוא את האויב, פשוט הסתייעו במכ"מים ימיים ראשונים בעלי טווח של סביב 150 ק"מ - ומעבר לכך שילחו מטוסים לכל עבר. ככל שיטוסו רחוק יותר, ישפרו את הסיכוי לגלות את היריב, וכאן בלט יתרון הטווח של הדונטלס. 

אפשר להקביל את נושאת המטוסים למפלצת מיתולוגית ששולחת את העיניים שלה כדי לחפש את הטרף, ואז את הציפורניים והשיניים כשמצאה, והקורבן כלל לא יפגוש במי שטרף אותו. כל מעצמה ימית רצתה מפלצות שכאלה - ארה"ב, בריטניה, ואף אחת לא השקיעה בתחום יותר מיפן הקיסרית. בשנות השלושים בנתה לה צי של נושאות מטוסים רבות, שהיו מהירות וממוגנות במיוחד. והיתה לה סיבה טובה לכך: הן היו ראש החץ שלה להקמת אימפריה חדשה.

נושאת המטוסים היפנית אקאגי ("טירה אדומה") בדרכה מיפן למסע כיבושים, צילום: USN נושאת המטוסים היפנית אקאגי ("טירה אדומה") בדרכה מיפן למסע כיבושים | צילום: USN נושאת המטוסים היפנית אקאגי ("טירה אדומה") בדרכה מיפן למסע כיבושים, צילום: USN

הדונטלס פגש את המלחמה באותה צורה בה פגשה אותה שאר ארצות הברית: במתקפה על פרל הארבור חוסלו עשרות אווירונים כאלה על הקרקע. יפן הקיסרית שאפה להשמיד בבת אחת את צי האוקיינוס השקט של ארה"ב, כדי שלא יוכל לעצור אותה מלכבוש את מזרח אסיה. אך המכה הסתיימה בכישלון: שלוש נושאות המטוסים של צי האוקיינוס השקט האמריקאי - הורנט, יורטקאון ואנטרפרייז האגדית - כלל לא היו בפרל הארבור אותו בוקר; הן פשוט נשלחו למשימות שונות.

למעשה, השמדת שש אוניות מערכה כבדות שחנו בנמל פינתה עבור הצי האמריקאי הרבה דלק, שאיפשר לנושאות המטוסים לנוע יותר בחופשיות בקרבות הבאים. מצביאי יפן חגגו, ויצאו למסע כיבושים; תאילנד, בורמה, מלאיה, הפיליפינים, הונג קונג, בורנאו, סומטרה - ואפילו איים בצמוד לאוסטרליה נכבשו. והכל תוך שלושה חודשים בלבד.

מלח אמריקאי על אוניית מערכה שטובעה בקרב מידוויי; התוקפים חיפשו את נושאות המטוסים, צילום: USN מלח אמריקאי על אוניית מערכה שטובעה בקרב מידוויי; התוקפים חיפשו את נושאות המטוסים | צילום: USN מלח אמריקאי על אוניית מערכה שטובעה בקרב מידוויי; התוקפים חיפשו את נושאות המטוסים, צילום: USN

לאחר הכרזת המלחמה, הגיעו טייסי הצי האמריקאי לשירות עם עיניים נוצצות ומוטיבציה עד השמיים; כולם סיימו קורס של כ-500 שעות טיסה ומתו כבר לעלות לשמיים ולנקום ביפן על המתקפה הרצחנית. אמרו להם שהאויב חסר רחמים, אבל פראי ולא חד כמותם.

רבים לא שרדו אפילו את המפגש הראשון עם טייסי יפן; מטוסי האויב היו זריזים יותר, וטייסיהם מנוסים לאחר שנים ארוכות של מלחמה. כמו כן, הכשרת טייס יפני החלה בשיעורי צבא וימאות בגיל 14-15; טייסי הקיסר רדפו אחר הביצוע המושלם, התמרון המדויק ביותר, והטיסה הקרבית היתה כדת עבורם. כוחות האוויר של יפן היו פשוט סמוראים עם מטוסים. במבט ראשון, היתה תמונת הפתיחה של ארה"ב די גרועה: ליפן היה צי נושאות המטוסים הכי גדול על הפלנטה, הטייסים הכי מנוסים, והעתיד נראה ורוד מאוד עבורה.

איור של קרב בין כוחות יפניים ואמריקאיים איור של קרב בין כוחות יפניים ואמריקאיים איור של קרב בין כוחות יפניים ואמריקאיים

ואולם, מפקד הצי היפני, האדמירל איסורוקו ימאמוטו, הזהיר שכל עוד נושאות המטוסים האמריקאיות נעות על פני הים ולא נחות בקרקעיתו, הניצחון זמני; שלוש הספינות האמורות, אליהם הצטרפה הספינה ליידי לקסינגטון - נושאת מטוסים ישנה, אך גדולה ועם צוות מיומן - הפכו למספר כוחות משימה שתוקפים כוחות יפניים ומגינים על בסיסי-אי. בינתיים, עברו מערכי הייצור בעורף האמריקאי לתפוקת שיא. הזעם האמריקאי בדרכו, הזהיר ימאמוטו, ואיתו מלאך המוות.

כדי לחסל את הצי האמריקאי, הגה האדמירל תוכנית יצירתית בשם "מבצע Mi". המאמצים לאיתור נושאות המטוסים עלו בתוהו, ולכן בחר לתת לאמריקאים פיתיון שלא יוכלו להתעלם ממנו: הגנת האי מידוויי. היה זה אטול (אי-שונית טבעתי) זעיר כמעט בדיוק באמצע הדרך שבין יפן וארה"ב, ועליו מנחת מטוסים. הוא שימש כנקודת אספקה קדמית עבור צי ארה"ב, נקודה שאסור שתיפול לידי האויב.

האי מידוויי עם שדה התעופה שלו, שמכסה חצי משטחו, צילום: USN האי מידוויי עם שדה התעופה שלו, שמכסה חצי משטחו | צילום: USN האי מידוויי עם שדה התעופה שלו, שמכסה חצי משטחו, צילום: USN

השלב המקדים יכלול מתקפת הטעיה בגזרה אחרת, שתמשוך את ספינות ארה"ב הרחק מן הזירה. בשלב התוכנית הראשון, יתקוף את מידוויי כוח מטוסים שימריא משבע נושאות מטוסים - שייטת מפלצות ים בלתי ניתנת לעצירה. בשלב השני, ינחת על מידוויי כוח פלישה של 5,000 חיילים וישתלט על האי.

נושאות המטוסים של ארה"ב יחושו להכות בפולשים ואז יופעל השלב השלישי: כוח יפני משולב של נושאות מטוסים, ספינות מערכה, צוללות וכלי משחית נוספים שיסתער על האמריקאים ויהפכו את האוניות שלהם לאקווריומים.

צי יפני בדרכו למשימה, צילום: USN צי יפני בדרכו למשימה | צילום: USN צי יפני בדרכו למשימה, צילום: USN

מטוסי דונטלס התחילו לשבש את התוכנית הזאת עוד לפני שיצאה לפועל: חודש לפני שהחל המבצע, הצליח סיור מטוסים שכזה, שהמריא מנושאת המטוסים יורקטאון, למצוא לו שייטת אוניות אויב בקרב ים האלמוגים; במתקפת צלילה מדויקת, נפגעה קשה והושמדה נושאת המטוסים היפנית הקלה הושו, ושתיים כבדות - שוקאקו  ("העגור הנוסק" ) וזואיקאקו ("העגור המוצלח", היפנים חזקים בשמות) - ניזוקו ועזבו את הזירה לתיקונים. התוכנית של ימאמוטו כללה עתה פחות נושאות מטוסים.

מטוסי דונטלס על סיפון נושאת מטוסים, צילום: גטי אימג מטוסי דונטלס על סיפון נושאת מטוסים | צילום: גטי אימג'ס מטוסי דונטלס על סיפון נושאת מטוסים, צילום: גטי אימג

בהמשך, הצליח מודיעין הצי האמריקאי לפצח חלק מהצופן של חיל הים היפני, ולהבין שטומנים לו מלכודת. אדמירל צ'סטר נימיץ, מפקד הצי, החליט להפוך את המלכודת על ימאמוטו.

בבוקר השביעי ביוני 1942 יצא מבצע מי לדרך. המוני מטוסים יפניים פשטו על האי מידוויי, והזיקו למחסנים ומתקני חוף, הפילו מטוסים ועוד. מהצד היפני הכל נראה כשורה וטייסי הקיסר שבו לספינות שלהם, כדי לתדלק ולהצטייד בפצצות נוספות. הם לא ידעו שבינתיים אחד מכוחות המשימה נחשף ואף הותקף בידי מטוסים שהמריאו מהאי עצמו, ובגלל בעיות נהלי תקשורת לא קיבלו אזהרה.  

נושאת המטוסים היריו ("דרקון מעופף") מתחמקת מפצצות שהטילו מטוסים שהמריאו ממידוויי, צילום: USN נושאת המטוסים היריו ("דרקון מעופף") מתחמקת מפצצות שהטילו מטוסים שהמריאו ממידוויי | צילום: USN נושאת המטוסים היריו ("דרקון מעופף") מתחמקת מפצצות שהטילו מטוסים שהמריאו ממידוויי, צילום: USN

בינתיים, כמה מאות ק"מ צפון-מערבה משם, טיפס סגן אלוף קלרנס ווייד מקלאסקי, מפקד הכנף של הספינה אנטרפרייז, לדונטלס שלו. הוא המריא ואחריו עוד 31 מטוסים, במטרה למצוא את שייטת המפלצות היפנית. הוא היה רק אחד מכוחות המשימה שנשלחו לתור את האוקיינוס ולצוד את האויב; הראשון שהצליח היה דווקא גל של מפציצי טורפדו איטיים וישנים מסוג דאגלס דאווסטייטור.

בעוד צוותי המטוסים נאבקים על חייהם נגד גשם הפגזים שהטיחו בו מטוסי זירו מהירים שהגנו על ספינות האם שלהם, טסו מקלאסקי ואנשיו, עיניהם בולשות אחר שובל ירכתיים או עשן ארובה. פתאום זיהו ספינה, משחתת יפנית בודדת, שנראתה קצת תלושה באמצע הים. בהחלטה נבונה, בחר מקלאסקי לשמור על מרחק ביטחון, אך לעקוב אחר הספינה, בתקווה שתיקח אותו אל הצי אליו היא משתייכת. 

מפציצים נערכים להמראה מנושאת מטוסים אמריקאית, צילום: USN מפציצים נערכים להמראה מנושאת מטוסים אמריקאית | צילום: USN מפציצים נערכים להמראה מנושאת מטוסים אמריקאית, צילום: USN

באותו הזמן נטחנו מטוסי הטורפדו באוויר; הם הגיעו לאזור המשימה ללא חיפוי מטוסי קרב ראוי, ומה שהתחולל היה טבח; אף ספינה יפנית לא נפגעה, וכמעט שאף דאווסטייטור לא שב. טייסי יפן שבאוויר חגגו את נצחונם, בעוד טייסי יפן שעל סיפוני המפלצות מחכים שצוותי הקרקע יסיימו לתדלק ולחמש את המטוסים שלהם. כבר התקבלו דיווחים על נושאת מטוסים אמריקאית בסביבה, והנה הגיעו להם מפציצי טורפדו ואימתו זאת; המלכודת היפנית עמדה להיסגר.

ואז מישהו על אחת מנושאות המטוסים הקיסריות קלט נצנוץ בודד בגובה רב, מעל לקרב. כאילו מנותק מהמתרחש. מיד זעקו כל הסירנות והצופרים: היו אלה המטוסים של מקלאסקי. המשחתת לקחה אותם לאן שקיוו והם הגיעו גבוה מכדי שמטוסי היירוט יוכלו לטפס ולהכות בהם בזמן; הצי היפני היה נתון לחסדיהם. רביעיות-רביעיות הם התפצלו והורידו את האף. כל רביעיה צללה אל ספינה אחרת, כשהטייסים לא מתקשים לכוון; הן כל נושאת מטוסים עוטרה בשמש אדומה גדולה על הסיפון, סמל יפן, וכה יציב הוא הדונטלס בצלילתו.

מטוס דונטלס מטיל פצצה, צילום: USN מטוס דונטלס מטיל פצצה | צילום: USN מטוס דונטלס מטיל פצצה, צילום: USN

נושאת המטוסים קאגה נפגעה ראשונה, מארבע פצצות, אחריה סוריו (שלוש פצצות) וספינת הדגל אקאגי (שתיים); מטוסי יפן, שניצבו על הסיפון מלאי דלק ותחמושת, התפוצצו בהמוניהם; דלק בוער ניגר מן הסיפונים אל בטני הספינות, והלהבות גדעו את חייהם של אלפים, כמעט ברגע אחד. הצי היפני איבד את הנכסים החשובים ביותר שלו - נושאות מטוסים והמוני צוותים מנוסים - תוך פחות מחמש דקות.

שלוש נושאות המטוסים היפניות בוערות לאחר מתקפת הדונטלסים, צילום: USN שלוש נושאות המטוסים היפניות בוערות לאחר מתקפת הדונטלסים | צילום: USN שלוש נושאות המטוסים היפניות בוערות לאחר מתקפת הדונטלסים, צילום: USN

הנזקים היו כה קשים שהספינות האבודות לא היו יכולות לקבל מטוסים לנחיתה; טייסי הזירו, שלפני כמה רגעים חגגו את חיסול האמריקאים וחיכו שמטוסי התקיפה ימריאו כדי שהם יוכלו לנחות, ביצעו נחיתות אונס בים ונאספו בידי ספינות ליווי.

מטוסי הדונטלס נחלצו מן הצלילה ודיווחו שצי האויב חטף מכת מחץ, אבל שיש עוד נושאת מטוסים פעילה - היריו. כוח דונטלסים אחר עט עליה, והשמיד גם אותה בארבע פצצות. תוך מספר שעות, טבעו האוניות העצומות - ואיתן גם סיירת כבדה וספינות נוספות.

נושאת המטוסים היריו בוערת, זמן קצר לפני שטבעה, צילום: USN נושאת המטוסים היריו בוערת, זמן קצר לפני שטבעה | צילום: USN נושאת המטוסים היריו בוערת, זמן קצר לפני שטבעה, צילום: USN

ביאושו, הורה ימאמוטו על נסיגה; ההפסד היה מוחלט, פעם ראשונה עבור יפן מאז מלחמתה בקוריאה כ-350 שנים קודם לכן.

המלכודת במידוויי כשלה בשל כמה וכמה כשלים, ביניהם תוכנית משימה מורכבת מדי, קצרים בתקשורת ועוד. אך בסופו של דבר היו אלה מטוסים מעולים וטייסים מעולים שעקפו את הגנות הצי היפני, ושתלו פצצות בדייקנות קטלנית.

מטוס דונטלס שנחת על הספינה אנטרפרייז לאחר תקיפת הצי היפני; שימו לב לחורי הפגזים בחלקו האחורי, צילום: USN מטוס דונטלס שנחת על הספינה אנטרפרייז לאחר תקיפת הצי היפני; שימו לב לחורי הפגזים בחלקו האחורי | צילום: USN מטוס דונטלס שנחת על הספינה אנטרפרייז לאחר תקיפת הצי היפני; שימו לב לחורי הפגזים בחלקו האחורי, צילום: USN

לאחר הקרב, עברה יפן להתמקד במגננה, ואיבדה יותר ויותר שטחים שכבשה. ללא כוח משימה נייד ומיומן כשייטת נושאות מטוסים, ההפסד במלחמה היה רק עניין של זמן. צוותי הדונטלס המשיכו להכות ביפנים שוק על ירך; ועד סוף המלחמה הטביעו עוד ועוד ספינות מכל סוג - מנושאות מטוסים, דרך אוניות מערכה ממוגנות היטב ועד ספינות קטנות וזריזות.
 
מטוסי דונטלס מעל לסיירת הכבדה מיקומה, שהושמדה בקרב מידוויי
מטוסי דונטלס מעל לסיירת הכבדה מיקומה, שהושמדה בקרב מידוויי צילום: USN

יציבותו של המטוס הפכה אותו לפלטפורמת ירי מצוינת - אפילו על מטרות מעופפות. המטוס היה מהיר יותר ממפציצי הצלילה היפניים מדגם D3A, או ממפציצי הטורפדו B5N, ובמהלך טיסות הסיור לא פעם נתקלו דונטלסים במטוסים שכאלה.

טייסי ארה"ב פשוט הסתערו עם המפציץ שלהם על מפציצי האויב והפילו אותם באש מקלעי החזית והעמדות האחוריות. למשל, קפטן סטנלי ווייטאסה מהאנטרפרייז הפיל ב-26 באוקטובר 1942 שבעה מטוסי אויב בדונטלס שלו. אחד מהם - זירו זריז - הופל בלי לירות: ווייטאסה פשוט פגע בו עם קצה הכנף; כששמים טייסים קשוחים במטוסים קשוחים, מקבלים נסים ונפלאות.

איור מטוסי דונטלס בפעולה, צילום: War Thunder איור מטוסי דונטלס בפעולה | צילום: War Thunder איור מטוסי דונטלס בפעולה, צילום: War Thunder

המטוס היה כה קשוח, ששרד גם טעויות של גנרלים; למשל, בקרב ים הפיליפינים נשלח כוח של 215 מטוסי קרב, מפציצי טורפדו ומפציצי צלילה לתפוס שייטת יפנית בנסיגה. המבצע תוכנן בחלמאות מסנוורת: המטרות היו בקצה הטווח של המטוסים, והמשימה יצאה לדרך לפנות ערב, כשברור לכל שבלילה כמעט בלתי אפשרי להפציץ ספינה בדייקנות.

הכוח צלל אל האויב אחרי שצללה השמש, ורוב התוקפים החטיאו. ואולם, 20 מטוסים חוסלו באש נ"מ. האסון האמיתי חיכה מעבר לפינה: יותר משמונים מטוסים פשוט צללו למים בדרך חזרה כי אזל להם הדלק, או כי הלכו לאיבוד כשמזג האוויר הקשה על ניווט לפי כוכבים. בכוח התוקף היו מטוסים שונים מדגמים שונים, אך רק 26 הדונטלסים שבו כולם לבסיס בשלום.

מטוס דונטלס נוחת, צילום: גטי אימג מטוס דונטלס נוחת | צילום: גטי אימג'ס מטוס דונטלס נוחת, צילום: גטי אימג

מטוס ה-SBD דונטלס שירת גם בצבאות בריטניה, בריטניה, אוסטרליה וניו זילנד, ולאחר המלחמה גם בצ'ילה, מרוקו ומקסיקו - שהפעילה אותו עד 1959. 

ונסיים באד היינמן, המעצב שאיפשר למטוס לעשות את נפלאותיו; הדונטלס היה רק ראשון בסדרת יצירות מופת שיצאו תחת ידיו, ושתיים מהמפורסמות ביותר שלו אף שירתו ומשרתות בישראל, אך עליו נספר בטור משלו. טיסה נעימה!

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות