אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
האדריכל ארד שרון סוגר חשבון עם המשפחה: “אני אחד הקורבנות" צילום: אוראל כהן

האדריכל ארד שרון סוגר חשבון עם המשפחה: “אני אחד הקורבנות"

אריה שרון היה “האדריכל של המדינה”, בנו אלדר שרון היה גיבור הספר האלמותי “זכרון דברים”. כעת הדור השלישי, ארד שרון, מבכירי האדריכלים בארץ, סוגר חשבון עם המשפחה בספר חושפני: “גבולות לא היו הצד החזק במשפחה שלי"

06.11.2019, 08:23 | מאיה נחום שחל

ימי האביב של 1967, רוחות מלחמת ששת הימים החלו לנשב, ובקפה "קליפורניה" של אייבי נתן, מעוז הבוהמה התל־אביבית, יושבים ליאו והמאהבת שלו שלומית, יחד עם קומץ חברים שטבועים בוויסקי כשלפתע נכנסת יואלה, אשתו של ליאו, עם בנם אלווין בן ה־11, מתפרצת עליו וסוטרת בפניו.

זו אחת הסצנות החזקות בספר "הכד השחור" מאת ארד שרון, שראה אור עתה בהוצאת פרדס. שרון (63), אדריכל וסופר, דור שלישי למשפחת האדריכלים הידועה שבראשה עמד סבו אריה שרון, חתן פרס ישראל לאדריכלות, מחלוצי הבאוהאוס בארץ ומי שתכנן את התוכנית הארצית הראשונה שבגינה נקרא "אדריכל המדינה" ותכנן בין השאר את בתי החולים בילינסון וסורוקה, מציג את סיפורו המשפחתי הדרמטי שבמרכזו דמותו של אביו האדריכל אלדר שרון, מאבות הסגנון הברוטליסטי בארץ, המכונה בספר ליאו. אלווין הקטן, שהיה עד לריב האלים בין הוריו, הוא בן דמותו של שרון.

אריה שרון ברחבת הפורום, קריית הטכניון בחיפה, 1964;, צילום: רן ארדה אריה שרון ברחבת הפורום, קריית הטכניון בחיפה, 1964; | צילום: רן ארדה אריה שרון ברחבת הפורום, קריית הטכניון בחיפה, 1964;, צילום: רן ארדה

 

"זו היתה חוויה טראומטית עבורי", מספר שרון. "אמא גררה אותי למאורה הזאת של אייבי נתן והורידה לאבא שלי סטירה. זה נחקק עמוק בזיכרון. היתה לי ילדות מצלקת במידה מסוימת אבל אני גם זוכר אותה כמלאת אירועים: גרנו תקופה בבית של סבא שלי ברחוב הירקון והיו בו תמיד מסיבות שהיו מגיעים אליהן כל צמרת האדריכלים והאמנים כמו תומרקין ודן בן אמוץ שהיו משתכרים. יום אחד תומרקין נפל מהחלון למיטה של אמא שלי והיא הזמינה משטרה. סבא שלי היה מיודד עם לוי אשכול והתארחו אצלו דמויות כמו אבא אבן, מרדכי נמיר ומשה סורוקה. אבל הוא התנהל עם ראשי ממשלות ונהגי מוניות באותה דרך, הוא לא היה סנוב אלא איש של העם. החיים במשפחה כזו נותנים השראה לכתוב. גבולות לא היה הצד החזק שלהם. זו היתה משפחה סוערת ומרתקת אבל היו גם קורבנות, ואני במידה מסוימת אחד מהם".

 

 

אלדר שרון, צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון אלדר שרון | צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון אלדר שרון, צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון

 

הסיפור נפרס על פני שלושה דורות ו־48 שנים, מהיום שבו ליאו נשלח לקיבוץ וננטש זמנית על ידי הוריו — אביו האדריכל לודוויג (אריה שרון) ואמו שחקנית תיאטרון האוהל חנה (חיה סנקובסקי־שרון) — שהיו עסוקים בבניית הקריירה, דרך החלום להיות רופא שהתנפץ לטובת המשך דרכו של אביו, הנישואים הכושלים ושני הילדים שבקושי ראה, הרומנים וההשתכרויות, כשבתוכו ארוגים אירועים פוליטיים, מלחמות והפיכתה של תל אביב למרכז תרבותי תוסס.

בית הבראה כנרות בתכנונו של אלדר שרון, צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון בית הבראה כנרות בתכנונו של אלדר שרון | צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון בית הבראה כנרות בתכנונו של אלדר שרון, צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון

את התחקיר ערך ארד שרון לקראת ספרו הראשון, "להעיר את החולדה", שיצא לפני שנה וחצי. "הסיפור מבוסס על דמויות מהמשפחה, אבל חלק גדול ממנו לא התרחש במציאות אלא פרי הדמיון", מספר שרון, ובמידה מסוימת מקל על מי שקראה את הספר והתקשתה לעכל חלק מההתרחשויות. "אני מרחף בין דמיון למציאות והקוראים קצת מבולבלים מזה, אני חושב שזה טוב".

כשהוא נשאל על התגובות במשפחה, הוא אומר ש"אמא שלי רותי היתה אמביוולנטית: מצד אחד, היא שמחה שאני כותב, ומצד שני, חלקים מסוימים שהיא פירשה כקשורים אליה היא פחות אהבה, כמו מה שקשור להתקפות הקנאה, להתמוטטות הנפשית שהיתה לה במבצע סיני כשהיתה בהיריון ואת אבא לקחו למלחמה”. אבל הוא מוסיף ש”הכי אני חושש מהתגובות של דוד שלי שנהפך לדייג, התבייש במשפחה הבורגנית הבוהמית ואפילו קרא לעצמו בשם אחר”.

ארד שרון , צילום: אוראל כהן ארד שרון | צילום: אוראל כהן ארד שרון , צילום: אוראל כהן

שרון, גרוש שגר בתל אביב עם בת זוגו האדריכלית שרון גור זאב, שהיא גם שותפתו במשרד, אומר שהמניע לכתיבה לא היה רצון למתוח ביקורת על המשפחה. “יכול להיות שחלק ייפגעו ממני למרות הדברים שהמצאתי. חבל לי לפגוע באנשים, לא כל כך הבאתי את זה בחשבון ועכשיו יש לי קצת ייסורי מצפון, אבל עבדתי על זה כל כך קשה שהחלטתי להוציא את הספר”. הוא מספר שהוא כותב הרבה בלילה ולפעמים במהלך היום במשרד. “אני אוהב להיות מוקף באנשים כשאני כותב”.

בספר הוא מכנה את סבו לודוויג שהיה שמו השני, את ליאו לקח מלאופולד בלום, גיבור “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס, והוא אלווין על שם הדקאן בבית הספר לאדריכלות שבו למד, A.A בלונדון — שבה חי 11 שנה. “הנסיעה ללונדון היתה כדי לברוח מכל הסיפור. כשחזרתי אבא שלי, שכשלמדתי שם הפסיק לשלם לי את מלגת הלימודים במפתיע ואז ניתקתי איתו כל קשר, כבר היה חולה בסרטן ונפטר; אז גם לא הספקתי לעבוד איתו. אני חושב שבספר אני סולח לו, אבל בחיים אני לא בטוח שסלחתי. הכתיבה עליו קיצונית והיא סוג של ניסיון שלי להתמודד עם הכעסים שהיו לי כלפיו. הוא לא היה איש של שיחות, ובמידה מסוימת הכתיבה היא תרפיה. אבא שלי בוודאי לא היה אוהב את מה שאני כתבתי, אף על פי שאי אפשר לדעת כי הוא היה אישיות מורכבת: הוא לא היה בא הביתה לילות שלמים, ומגיע בבוקר לעבודה עם הנגאובר”. בספר מתוארת סצנה שבה לקח את ארד לשוט בירקון עם קיאק שהיה בו חור וזה התמלא מים באמצע הנחל “הוא היה חסר אחריות אבל מלא חן וצ’ארם וזה עבד על נשים, יצא לו שם של דון ז’ואן”, מספר שרון על אביו שזכה במקום של כבוד בספרות העברית בזכות כך שחברו הסופר יעקב שבתאי ביסס את דמותו של צזאר ב”זכרון דברים” על דמותו. “יעקב היה איש מאוד מצחיק, אני זוכר שפעם הוא הופיע אצלנו בבית והחזיק נעליים ביד ואמר שקנה נעליים חדשות ולא רוצה לבזבז אותן, אבל אבא שלי לא אהב את זה שהוא הנציח אותו בספר”, מספר שרון.

בניין הלב בבית החולים איכילוב בתכנונו. “רציתי להתרחק מהרוחות והשדים", צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון בניין הלב בבית החולים איכילוב בתכנונו. “רציתי להתרחק מהרוחות והשדים" | צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון בניין הלב בבית החולים איכילוב בתכנונו. “רציתי להתרחק מהרוחות והשדים", צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון

ואתה בחרת באלמנתו עדנה שבתאי שתערוך את ספרך.

“עדנה ויעקב הם חברים טובים של הוריי ואני מכיר אותם מילדות. אם היא צנזרה קטעים בספר, זה בעיקר כי הגנה על הדמות של אמא שלי, חברה שלה”.

העובדה ששרון כותב אינה מובנת מאליה: אמנם כמו אביו שחלם ללמוד רפואה כך הוא חלם להיות סופר. אבל “היה לי ייעוד — סבא שלי בחר בי מכל הנכדים להיות ממשיך דרכו. הגישה שלו היתה פטריארכלית, הוא ראה עצמו כראש השבט. קיבלתי את המשרד עם ניסיון של סטודנט ו־30 עובדים וקפצתי ראש למים עם קרקעית רדודה. לקח לי הרבה זמן לבסס את עצמי ואני מנהל את המשרד כבר 26 שנה ובמקביל כותב, אז התאזנתי קצת”.

אריה שרון (שלישי מימין) עם דוד בן גוריון בשדה בוקר, 1950, צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון אריה שרון (שלישי מימין) עם דוד בן גוריון בשדה בוקר, 1950 | צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון אריה שרון (שלישי מימין) עם דוד בן גוריון בשדה בוקר, 1950, צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון

שרון מספר שסבו היה מאוד עקשן בנוגע לאדריכלות שלו. “הוא היה מאוד אידיאליסט לגבי הסגנון הבינלאומי שלמד בבאוהאוס, שנא מניירות אדריכליות ולא אהב צורניות יתר אלא בניינים פשוטים וקופסתיים כמו בית ברנר, מעונות עובדים והבניינים של ההסתדרות שעד היום הם אייקונים אדריכליים”.

שרון הסבא תכנן כמעט את כל בתי החולים בארץ ונכדו ממשיך בדרכו: המשרד בראשותו תכנן את מרכז הלב באיכילוב, את בית החולים לילדים רפפורט ברמב”ם ובימים אלה מרכז שיקום, מחקר ופגייה בסורוקה, פגייה בברזילי ואת חדר המיון החדש באיכילוב. “אני בעצם חוזר לסגנון של סבא שלי עם שימוש בחומרים עכשוויים יותר ושימוש בצבע. המשרד לקח את הנישה של בתי החולים ועשה מהפכה תכנונית. אפשר להגיד שחזרתי במידה מסוימת לתפיסה ההומניסטית של סבא. אבא שלי מרד בסגנון הבינלאומי והלך יותר לכיוון של פיסוליות מבנית כמו בית דובינר ברמת גן ומועדון הים התיכון באכזיב. אבל סבא שלי דווקא נתן לו להשתולל ואז נבנו בניינים כמו הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, שבו הוא תרגם את כוורות הדבורים למורפולוגיה של חזיתות הבניינים. סבא שלי התייחס יותר לתכנים ושיהיה לאנשים נוח ופחות התעניין בפיסוליות. קיבלתי גם דברים טובים ממנו, ללא ספק. מה שהיה בהתחלה קללה נהפך לברכה”.

הדמיה לבית חולים לילדים שארד שרון בונה בירדן. “לסבא היתה גישה פונקציונלית, אנחנו יותר שמחים", צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון הדמיה לבית חולים לילדים שארד שרון בונה בירדן. “לסבא היתה גישה פונקציונלית, אנחנו יותר שמחים" | צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון הדמיה לבית חולים לילדים שארד שרון בונה בירדן. “לסבא היתה גישה פונקציונלית, אנחנו יותר שמחים", צילום: באדיבות משרד אדריכלים ארד שרון

היום ארד שרון מנהל את המשרד בשותפות עם בת זוגו, והם עובדים בין השאר על תוכניות מתאר ובניינים בארץ ועל פרויקטים בסין ובאפריקה, קשרים שנותרו עוד מהימים שסבו בנה אוניברסיטה בניגריה. לפני 12 שנה עבר המשרד מרחוב הירקון ליפו. “רציתי להתנתק מהרוחות והשדים”, הוא צוחק. “אבל ההשראה לא הלכה, להפך. אחרי הרבה שנים גיליתי שליחות בתכנון בתי חולים. באתי מבית ספר מאוד אמנותי, והדבר האחרון שעניין אותי זה לתכנן מערכות פונקציונליות מדכאות כמו בתי חולים, אבל עם השנים גיליתי שזו שליחות לתכנן לאנשים במצוקה. לאדריכל יש תפקיד חשוב בזה שהוא יכול לעזור לתהליכי ההבראה של החולים ולסייע לצוות עם יצירת חללים סימפטיים: לסבא שלי היתה גישה יותר פונקציונלית ואנחנו יותר שמחים”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות