צעירי קבוצת הפארקור של עזה קופצים מגגות בניינים הרוסים

המחשבה על רצועת עזה כמעט תמיד תעלה במחשבה תמונות של הרס וכאוס: עיי חורבות, בנייני רפאים נטושים ומטים לנפול, חתיכות קיר ובטון תלויות באוויר, מנותקות ללא קשר לסביבתן.

סביר להניח שכל ישראלי מכיר את התמונות הללו שמוקרנות על המסך כל כמה חודשים לאחר עוד סבב של לוחמה בין צה"ל לבין הארגונים החמושים ברצועת עזה. סבב הלחימה האחרון בין ישראל לג'יהאד האיסלאמי - המבצע הצה"לי שכונה "חגורה שחורה" - בוודאי תרם את חלקו ליצירתם של עוד בתי רפאים רופפים ברחבי הרצועה.

חברי הפארקור של עזה | צילום: איי אף פי

אותם שלדי בניינים אשר היה מוטב לו אנשים היו מתרחקים מהם כנראה שלא יוותרו מיותמים לזמן רב מדי. יש פלח קטן מאוד ומחתרתי מאוכלוסיית הרצועה שיודע לנצל עד תום את גושי הבטון המנותצים ופרצות הענק שיצרו ההפצצות הישראליות בין קירות המבנים. אלו הם חבריה הנועזים של קבוצת הפארקור העזתית - Gaza parkour and free running. עבורם כל חור בקיר הוא הזדמנות לקפיצות נועזות בין מבנה למבנה, לניסיון לבדוק את קצה גבול יכולתם האתלטית. עיי החורבות של אחרים הם מגרש המשחקים הטבעי שלהם.

הפעילות של חבורת האקסטרים העזתית, שהחלה לפעול ב־2005, אינה פוסקת גם במהלך המבצעים הצבאיים והתקופות המתוחות המגיעות בממוצע אחת לכמה חודשים. בסרטונים שמעלה החבורה באופן תכוף לעמוד הפייסבוק והאינסטגרם שלה (gazaparkour), אפשר לראות את חבריה מבצעים להטוטים אוויריים בעוד פצצות נוחתות במרחק של מטרים ספורים מהם. כשהמוות קרוב מתמיד — במרחק פגיעה, קפיצה או מעידה.

"אני בן 20 ואין לי מה להפסיד", סיפר עבדאללה אל קאסם, ממנהיגי החבורה, בראיון ל־BBC. "הפארקור מאפשר לך לקפוץ, לשחק, לעוף. כשאני קופץ באוויר אני מרגיש אושר, אני מרגיש חופשי. אבל אז, כשאתה נוחת על הרגליים אתה עדיין עצוב שאתה בעזה".

אבל יש מי שהצליח להותיר את עזה וחורבותיה המדכאות מאחור. זה דווקא מייסדו המיתולוגי והמוערך של מועדון הפארקור העזתי — "קפטן" עבדאללה אינשאסי, אשר הצליח לקבל אישור לצאת מהרצועה החונקת לפני כמה שנים לאחר שקיבל הזמנה להגיע לאירוע פארקור באיטליה. אינשאסי, שחלם להתפתח כספורטאי מקצועי בתחום, מעולם לא שב לעזה. בימים אלו הוא עומד במרכזו של סרט דוקמנטרי עטור פרסים ושבחים – “One more jump”. עמוד הפייסבוק שלו עמוס לאחרונה בצילומים מפרמיירות יוקרתיות. ניגוד גמור לחייו הדלים הקודמים.

הסרטונים שעלו מתוכו בינתיים לרשת, מתארים ברגישות רבה את מציאות חייו המורכבת של אינשאסי כפליט עזתי באיטליה, אל מול נסיונתיו להמשיך ולעסוק בפארקור כמקצוען בזירה האירופית. במקביל, מציג הסרט גם את חייו של האיש שהחליף אותו כמנהיג חבורת הפרקור העזתית, צעיר העונה לשם ג'יהאד, ורצונו ללכת בעקבות אלילו אינשאסי ולברוח מהרצועה. מצד אחד ניכרת התשוקה הבוערת לחיים קלים ופשוטים יותר מעבר לים וממצד שני, הדילמה המוסרית הכרוכה בנטישת חניכי הפארקור הצעירים שאותם הוא מטפח מאז עזב הקפטן.

"אנחנו כמו אחים", מסביר עבדאללה אל קאסם בסרט את סוד החיבור של חבורת הפרקור העזתית. "הם הקבוצה שלי, החברים שלי. זה אומר שכולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם". האחווה המיוחדת שנוצרה בין ספורטאי הפרקור הצעירים מסייעת להם לעבור יחד ימים קשים וסוערים שאינם אמורים להיות מנת חלקם של אתלטים. הספורט והתתמסרות לו משמשים עבורם אמצעי הימלטות והסחת דעת בעתות מלחמה.

"ילדים קטנים נהרגו השבוע על ידי הצבא הישראלי וזה קשה לנו", ענו לי מהקבוצה כשניסיתי לראיין אותם בסוף השבוע האחרון. אף שחבורת הפרקור העזתית מגדירה עצמה "קבוצה א־פוליטית" הם העדיפו בנימוס ואיפוק שלא לדבר עם התקשורת הישראלית.

לחניכים יש פחדים מהמלחמות שעברו, אומר בסרט אל קאסם, "אנחנו מנסים להפיג אותם ולגרום להם לחשוב על דברים חיוביים". במצבה הנוכחי והירוד של עזה, כפי שמסכימים גם הגופים הביטחוניים בישראל, זו משימה קשה ומורכבת. ספורטאי הפארקור העזתים מנסים כל יום לעוף מעל המצב "כמו ציפורים", אומר אל קאסם.

לספורט יש יכולות מופלאות למקד בני אדם במטרתם הצרה ולהסיח את דעתם, גם אם הניתוק הוא לשעות בודדות. "כשאני מתעסק בפארקור אני שוכח מהמצור ומכל ההרס", מסכם בסרט הפארקוריסט העזתי הצעיר אחמד אל מדהון.