לא הולכת על ביצים: מיכל אהרוני חוזרת לצוותא עם סאטירה פרועה

קמב"א היא קרית המחקר הבינלאומית לאשכים שהקים ראש הממשלה כדי לרפא את העולם מצניחת אשכים, תופעה ממנה הוא סובל.

אחרי שאיבד את אביו שסבל מאותה תופעה הוא יעשה הכל כדי להציל את עצמו, גם במחיר של סיפוח שטחים.

 אז נכון שבישראל המציאות עולה על כל דמיון אבל במקרה הזה מדובר בסאטירה הפוליטית החדשה "חמדת אבות", שכתבה מיכל אהרוני ותעלה ב־30.11 בצוותא בבימוי אלון אופיר ובהשתתפות גיל פרנק, אלברט כהן, שרה וינו אלעד, אלמה דישי ואורי יניב.

המחזאית מיכל אהרוני | צילום: יוני לוי

בדרך מתמודד ראש הממשלה עם שרת חינוך שעושה מהפכה והופכת את הנרטיב למזרחי, ובין השאר מוציאה את היומן של אנה פרנק מתוכנית הלימודים. כשהוא מקבל איומים מיהדות העולם שלא יתרמו לקריית המחקר הוא נאלץ להחליף אותה בשר בריאות ניצול שואה, ומתחיל ביניהם מאבק על איך נראים זיכרון וזהות. והעסק הופך פרוע ומצחיק מרגע לרגע.

במחזה הקודם של אהרוני "אנגינה פקטוריס" שר הביטחון הימני נזקק להשתלת לב והפעם ראש הממשלה צריך להרים את האשכים. "אני לא היפוכונדרית אבל אני יודעת שגברים נורא חלשים בקטע הבריאותי ופחות טובים בלשאת כאב, אז אני הולכת על הנקודה הזו", אומרת אהרוני. "זה תמיד עניין של מאבק לחיים ומוות אחרת אין דרמה, ולמרות שזו סאטירה אי אפשר לכסות על היעדר דרמה רק בהומור. זה לא מערכון ב'ארץ נהדרת', זה צריך להחזיק מחזה שלם. אגב, ברור שהייתי מתה לכתוב ל'ארץ נהדרת', אז יאללה קחו אותי”.

היא גילתה את תופעת צניחת האשכים לגמרי במקרה. "חיפשתי מחלה למחזה ואז אבא שלי אמר על איזה מישהו ש'רועדות לו הביצים'. חשבתי לעצמי שאולי יש מחלת רעד בביצים וכשחיפשתי נתקלתי בזה ונדלקתי לגמרי. כמובן שהקצנתי את זה. מסתבר שהרבה גברים סובלים מהתופעה אבל לא מדברים עליה כי זה מאוד מביך. אני יכולה לעטוף את הבחירה באשכים בתיאוריה פמיניסטית, אבל לא, פשוט חיפשתי משהו שאפשר לעשות בו שימוש מטאפורי ואני חושבת שלרוב הפוליטיקאים צונחים האשכים בשנייה שהם נבחרים כי עד אז הם נורא גיבורים. לדעתי 50% מהכנסת היתה יכולה לבלות במכון המחקר שלנו".

חזרות להצגה חמדת אבות | צילום: דנה קופל

על אף שהקהל צמא להן, סאטירות פוליטיות כמעט ולא עולות על במת התיאטרון הציבורי בישראל ואהרוני היא האישה היחידה שנוגעת בנושא. "הדרך היחידה לדבר פוליטיקה בעיני היא דרך הומור על הבמה", היא אומרת, ומודה שלא פשוט למצוא בית ליצירה. צוותא עושה זאת כבר פעם שנייה ("זו שמורת טבע עירונית מרתפית"), יחד עם תמיכה של מפעל הפיס ו־60 אלף שקל שגייסה אהרוני בהדסטרט.

התיאטרונים הרפרטואריים פחות התלהבו לצאת איתה למסע. "הייתי בכל התיאטרונים. אני לא חושבת שהם פחדו ללכת על זה כי זה פוליטי, אלא שפשוט בהתחלה המחזה היה פחות טוב ולא קיבלתי קרדיט ממקבלי ההחלטות שהוא יכול להשתפר, למרות שכבר הוכחתי את עצמי עם 'אנגינה פקטוריס' שעדיין רץ. רבאק, כבר פספסתם פעם אחת שלאגר שלי אולי תבינו שיש משהו ביכולות שלי ותלכו איתי הלאה? אבל אני לא מצטערת כי אני מאוד אוהבת את מה שיצא ומאושרת מהקאסט ומהבמאי”.

בשנים האחרונות אהרוני ובעלה העיתונאי והיוצר הדוקומנטרי שלומי אלדר ("ארץ זרה") חיים עם שני ילדיהם בארצות הברית. כיום הם מתגוררים בניו יורק. את רוב העבודה היא מנהלת מרחוק "אני בעצם חיה בארץ והברונקס מקיף אותי. אני יודעת מה קורה בארץ, אני מעורבת, אני אובססיבית ומי שהמציא את הוואטסאפ הוא גאון. השעות הפוכות אז אני לא ישנה כבר שש שנים. יש במצב משהו כיפי ומוזר כי משחררים לחלוטין. אין לי שום שליטה על החזרות ואני צריכה מאוד לסמוך על הבמאי שאני עובדת איתו ועל המפיק".

המחשבות לחזור נוכחות תמיד אבל אין תאריך יעד. "העיסוק המרכזי שלנו הוא תוצר של השפה והתרבות, אבל באופן מוזר בכל השנים שחייתי בארץ יצרתי מעט מאוד וכאן יצרתי די הרבה. זה מאוד נוח להיות נוכח נפקד, במובן הטוב של המילה".

בהדרגה היא מתחילה להעלות את היצירות שלה גם שם. אחרי סיבוב של "אנגינה פקטוריס" בארצות הברית תתחיל בדצמבר קריאה מבוימת של "ורסאצ'ה - שם זמני" ביוסטון טקסס. "אף אחד פה לא מדבר איתי על להיות מחזאית, אלא מחזאית ישראלית, אני ה־Update על הסכסוך. קשה לי להשלים עם זה וזה אידיוטי אבל אנחנו לעולם נהיה ישראלים פה”.

שיחתנו הטראנס אטלנטית מתחילה רגע אחרי שהורידה את אלדר ברכבת התחתית בדרך לעריכת סרטו החדש. היא מקמצת בפרטים ומספרת שמדובר במסע של דמות ישראלית מוכרת לציבור הישראלי מניו יורק ללוס אנג'לס בעקבות פרשה כלשהי. "לחיות בבית אחד עם יוצר זה הכל עניין של טיימינג”, אומרת אהרוני. “זה אף פעם לא לעשות משהו בזמן שהוא עושה כי אין לו זמן להקשיב והוא לומד להנהן על כל דבר. אנחנו די תקועים אחד בישבן של השני ומאוד מעורבים ביצירה אחד של השני ויש לזה חשיבות רבה, כי סיטואציה של הגירה יכולה או לפרק מאוד או לאחד מאוד”.