אימון מתקדם: משלוש יוצא אחד

טרי וורד הוא אחד מאותם משוגעים המשתתפים באופן קבוע בתחרויות איש הברזל המפרכות ברחבי העולם. הוא מכיר את המסלולים ואופיים באופן מעמיק ויסודי ולעתים אף מזהה משתתפים מתמידים כמוהו. כמו אנשי ברזל רבים, חלומו היה להשתתף באליפות העולם הנערכת בכל שנה בקונה שבהוואי. זו תחרות קשה ומאתגרת במיוחד שנצרבת עמוק בזיכרון המשתתפים.

מהפעם שבה זכה להשתתף ב־2005 הוא זוכר את המחזה יוצא הדופן שצד את עינו שניות ספורות לפני שחצה מפורק את קו הסיום: אדם שחור וגדול מימדים אותו טרם ראה בעבר. אותו אדם הקדים אותו בכמה שניות אל הקו. “אני זוכר שבדקתי לאחר מכן את התוצאות וגיליתי שמדובר בבחור מהברונקס”, הוא משחזר.

הסיבה שוורד בכלל טרח לבדוק מיהו אותו מתחרה, היתה היעדרם של אתלטים שחורים בתחום. נכון להיום, על אף הפופולריות של הענף בכל העולם, “פחות מ־1% ממתחרי הטריאתלון הם שחורים”, מדווח ה־BTA (Black triathlon association) ארגון שהוקם בשנים האחרונות כדי לחשוף ולעודד אוכלוסיות שחורות להשתתף “בתחום שנשלט באופן דומיננטי ומכריע על ידי לבנים”, כפי שטוען מאמן הטריאתלון האמריקאי, כריס באג. גם הוא מספר מניסיונו שלראות ספורטאי שחור שוחה, מדווש ורץ באחת התחרויות הוא מחזה נדיר למדי.

הסיבות להיעדרותם הכמעט מוחלטת של שחורים מענף הטריאתלון הן מגוונות וקשורות כמובן למיקומו הנמוך של הענף בתרבות הספורט השחורה. הפופולריות שלו טרם חלחלה בהשוואה למשל למקצועות המסלול באתלטיקה, כדורסל או ריצת כביש למרחקים. גם העובדה שזה ענף יקר מאוד (ציוד שחייה וריצה, אופניים באלפי דולרים, הרשמות יקרות לתחרויות, נסיעות ומלונות) אינה מאפשרת לאתלטים שחורים עם הכנסה נמוכה להשתתף בו. אולם הסיבה הבולטת מכל, אותה מציינים בעיקר מאמנים אמריקאים, שמונעת משחורים להתמודד בענף, היא מרכיב השחייה כחלק מהתחרות. על פי מגזין Triathlete, נכון להיום “70% מהמבוגרים האמריקאים השחורים אינם מסוגלים לשחות, עובדה שניתן לקשרה למורכבויות פוליטיות, תרבותיות, כלכליות וגיאוגרפיות המגבילות את הגישה לבריכות ולהנצחת דורות הנעדרים תרבות שחייה”. כשאלו הנתונים, באופן טבעי גם שיעור מקרי הטביעה בקרב שחורים גבוה פי חמישה מזה של לבנים בארה”ב.

גורם נוסף אותו מציין באג הוא מיעוטן של דמויות שחורות מעוררות השראה בתחום.

המאמן האמריקאי אינו טועה. רק השבוע, פורסם ראיון בכלי התקשורת בארה”ב, עם מי שמועמדת כעת להיות הטריאתלטית האפרו־אמריקאית המקצוענית הראשונה בתולדות הענף — סיקה הנרי. “זה יהיה אדיר להוות מודל לחיקוי שאולי יסייע להכניס עוד מיעוטים לתחום”, היא אומרת, “כיום התחום סובל מבעיה גדולה מאוד של חוסר גיוון במשתתפים בו”. הנרי, שעדיין נאלצת לעבוד למחייתה, לוקחת על עצמה את תפקיד שגרירת הענף במלוא הרצינות, ואף כותבת בלוג בנושא, והיא כמובן פעילה גם ב־BTA. “כשמישהו אומר לי: נרשמתי לטריאתלון הראשון שלי בעקבות אחד הפוסטים בבלוג שלך, זה עולם ומלואו עבורי”, מתוודה הנרי.

המקרה האישי של הנרי הוא אולי ההמחשה המדויקת ביותר למקומן המכריע של דמויות מעוררות השראה בהעלאת המודעות לטריאתלון. היא בעצמה התגלגלה לתחום אחרי שנחשפה לסיפורו של מקס פנל, כדורגלן מכללות שחור שערק לטריאתלון בעקבות פציעה בברך והוכתר ב־2014 “כמקצוען האפרו אמריקאי הראשון בענף”.

הודות לסיפורו הייחודי ואופי מוחצן המביא רייטינג, פנל הופך בימים אלו לכוכב על המרקע באחת בשעשועון של רשת סי.בי.אס. הוא אינו מסתיר שאחת ממטרותיו היא להשתמש בחשיפה האדירה לה הוא זוכה, לטובת הצבתו של הטריאתלון תחת אור הזרקורים בקהילה האפרו־אמריקאית.

פנל סבור שעל קברינטי הענף בעולם לעשות יותר כדי ליצור גיוון אנושי בתחום. לדוגמה: פרסום והפצת תמונות של טריאתלטים שחורים כחלק מיחצונו של הספורט.

סיקה הנרי מסכמת את מצב הדברים היום כך: “אני באמת ובתמים מאמינה שאנשים רואים ואז חולמים. בענף הזה אני לא רואה אנשים שנראים כמוני — וזה מקשה לחלום. לפעמים התחושה היא אפילו קצת כמו להיות מנודה”.