להיות או לא להיות: מי אשם בקריסת תיאטרון הבימה?

מילותיו של אורנשטיין בדיון היו חריפות. הוא קבע כי אין ביכולתה של ההנהלה הנוכחית של התיאטרון ליזום ולממש הסדר הבראה, ומשכך החליט למנות נאמנים אשר יקבלו את המושכות של ניהול הבימה, יפקחו על התנהלותה ויגבשו הסדר נושים. “תקוותי היא שיעלה בידי הנאמנים להצליח במשימה הלא פשוטה שניצבת לפניהם, על מנת שהמסך של הבימה לא יירד”, כתב אורנשטיין, “הבימה היא חברה מדממת, חדלת פירעון הן מהבחינה המאזנית והן מהבחינה התזרימית. חובותיה נאמדים בעשרות מיליוני שקלים, מעל ל־75 מיליון שקל לעמדת המדינה, ולמצער 45 מיליון שקל לעמדת החברה עצמה. לכן, גם אם החברה נמצאת לגישתה בגבול רווחיות תפעולית, אין ביכולתה לשרת את חובותיה וזאת גם בהינתן משאביה המועטים. החברה לא שילמה שכר למאות עובדים, לחלקם מאז חודש ספטמבר האחרון , לרבות ניכויים והפרשות. היא חייבת כספים לבנקים, למדינה, לספקים, לנותני שירותים, ופיזרה צ’קים שאין להם כיסוי”.

תיאטרון הבימה. חובות של 72 מיליון שקל | צילום: אוראל כהן

זו אינה הפעם הראשונה שהתיאטרון הלאומי נקלע לקשיים, לאחר שידע עליות וירידות כלכליות ב־102 שנות קיומו. אך נדמה שזו הפעם הראשונה שהמוסד עומד בפני איום קיומי. במהלך השנים הצמיד אף משרד האוצר לתיאטרון חשבים מלווים שיפקחו על התנהלותו, האחרונה שמונתה לפני מספר חודשים היא רו”ח חגית ג’ורג’י, והיא זו שהגישה את המסמכים לאורנשטיין.

החלק הארי של חובות הבימה נובע מהלוואה מרכזית שנטל התיאטרון מהמדינה ב־1995. באותה שנה, התיאטרון שהיה תחת ניהולו של יעקב אגמון, נקלע למשבר כלכלי קשה. כדי לסייע לשיקומו, העניק משרד האוצר הלוואה נושאת ריבית גבוהה שהתיאטרון נאבק כל השנים להחזיר אותה. הקשיים הובילו לכך שמדי כמה שנים נאלץ התיאטרון לנהל מו”מ על החזרי הלוואות והסכמי הבראה.

ב־2005 מונתה אודליה פרידמן למנכ”לית משותפת בפועל, כשביולי 2011 הפך המינוי לקבוע. ההסכם האחרון של התיאטרון עם משרד האוצר כלל סיוע נרחב של המדינה לצד דרישת קיצוצים והתייעלות של התיאטרון, וזה נחתם ב־2012. באותה שנה עמד הגירעון בנכסים נטו על כ־47.4 מיליון שקל, ובסוף 2014 על כ־33 מיליון שקל, כשמקור הירידה הוא במענק של כ־13.3 מיליון שקל מהמדינה, ורווח של 1.6 מיליון שקל במאזן התיאטרון של אותה שנה.

בדו”ח מבקר המדינה מ־2016, מותח יוסף שפירא ביקורת על התיאטרון והתנהלותו בראשותה של פרידמן. מהדו”ח עלה כי הנהלת התיאטרון לא עמדה במימוש היעדים שנקבעו בהסכמי ההבראה כתנאי להזרמת עשרות מיליוני שקלים. “הנהלת התיאטרון לא הביאה לפתרון הגירעון הצבור, וספק אם תצליח להסדיר את פעילותו השוטפת והסדירה של התיאטרון לאורך זמן ולעמוד בהתחייבויות, לרבות בפירעון הלוואותיו. משרד מבקר המדינה רואה בחומרה את התנהלותו של התיאטרון בראשות המנכ”לית אודליה פרידמן והחשב במלווה רו”ח בועז גזית בכך שלא ביצעו את מלוא סעיפי הסכם ההבראה...”. עם פרסום הדו”ח הודיעה שרת התרבות מירי רגב על הקמת ועדה לבחינת מעמדו של תיאטרון הבימה בראשותו של יגאל עמדי, יו”ר המועצה לתרבות ואמנות. את מסקנותיו היא הציגה בחגיגות 100 השנים של התיאטרון אשתקד. לפי רגב, הבימה ישוקם תקציבית אם יעשה רפורמה בתכניו ויעדיף תכנים יהודיים וישראליים, בהתאם למתווה של תיאטרון לאומי שהגדירה הוועדה. בין מסקנות הדו”ח: מענק מדינה של 12 מיליון שקל לפירעון חובותיו לשחקנים וספקים של התיאטרון, ומחיקת חובות היסטוריים בגין הלוואות מהמדינה. כל זאת בכפוף ליעדים ותבחינים שהתיאטרון יצטרך לעמוד בהם כתנאי לקבל התקצוב.

"בוסתן ספרדי", מהצגות הדגל של תיאטרון הבימה. הלוואה מכבידה נלקחה ב־1995 | צילום: ארכיון תיאטרון הבימה

בהבימה מנסים בחודשים האחרונים לתלות את מצבם הכלכלי באי יישום מסקנות הדו”ח. פעולה זו משדרת מצוקה מצד התיאטרון. עמדי אמר ל”כלכליסט” כי הדו”ח דווקא נפל על אוזניים קשובות, אך פיזור הכנסת מנע מההמלצות שבדו”ח מלהתממש. “הדו”ח אומץ על ידי שרת התרבות ושר האוצר, והיה אמור להיות תהליך מיושם, אבל אז הממשלה נפלה והכל נעצר”, אמר עמדי.

במשרד התרבות מגיבים בחריפות לניסיונות של התיאטרון להפיל את האשמה על מצבם הכלכלי על המדינה. “הניסיון לקשור בין דו”ח עמדי למצבו הגירעוני של הבימה ותוכנית ההבראה הנדרשת, מגוחך”, מסרו במשרד, “נראה כי מדובר בעוד ספין תקשורתי של הנהלת הבימה במטרה להסית ממנה את האחריות לגרעון של התיאטרון. דו”ח עמדי אינו עוסק בהבראת הבימה, אלא בפיתוח תוכניות חדשות נוספות, ואין לו כל השלכות על הפעילות הקיימת של הבימה והצורך בקיום תכנית הבראה כואבת ככל שתהיה”.

בינתיים, שחקני ועובדי הבימה לא מקבלים משכורות, וממשיכים להגיע מדי בוקר וערב לעבודה. בשבוע שעבר אף בוטלה הצגה בקרית מוצקין כיוון שלא היה כוח אדם להקמת התפאורה. יוצרים רבים הפסיקו לעבוד עם התיאטרון כיוון שהם יודעים שלא יקבלו את שכרם בזמן, אם בכלל. יוצרי ההצגה “סימני דרך” ושני ילדיה של נעמי שמר דורשים מהתיאטרון לשלם להם את כספם (880 אלף שקל) עבור אחד השלאגרים הגדולים של התיאטרון בשנים האחרונות. חברת פאוור דיאלינג, ששימשה כמשווקת מנויים עבור התיאטרון הלאומי, הביאה לבקשת הפירוק לתיאטרון בטענה שהבימה חייבת לה כ־2.8 מיליון שקל, וזה רק קצה המזלג.

אודליה פרידמן | צילום: אוראל כהן

האם החלטתו של השופט אורנשטיין תסייע בתיקון מצבו העגום של התיאטרון הלאומי? דוד בועז, לשעבר הממונה על התקציבים באוצר ולשעבר יו”ר חבר הנאמנים של התיאטרון, אומר: “אין פה פיתרון. שני הנאמנים החדשים לא יעשו זאת בהתנדבות ויש לשלם להם שכר ולכן ההצעה של אורנשטיין רק מחריפה את מצבה של הבימה. על פניו יש החמרה כי אין מקורות, יש עוד הוצאות, ומה שהם יכולים לעשות זה ללכת שוב למדינה. הם עוד יותר מרחיקים את השחקנים והספקים מקבלת הכספים שמגיעים להם. עשו להבימה אמבוש על חוב ענק שלא היה שום סיכוי להחזיר אותו. המדינה היא זו שהפילה את הבימה. יש פה הר של חובות שהעודף התפעולי, גם אם קיים, לא יכול לדגדג את תשלומי הריבית שהמדינה הטילה על הבימה”.

מהבימה נמסר: “התיאטרון מברך על החלטת בית המשפט ולו מן הטעם הפשוט שמינוי הנאמנים יאפשר סוף סוף את העברת הכספים להם מחויבת המדינה”.

שרת התרבות והספורט מירי רגב מסרה: “החלטת בית המשפט לאמץ את עמדת המשרד, להימנע מפירוק ולמנות נאמנים להבראת התיאטרון היא הזדמנות היסטורית. צר לי על גרירת הרגליים של הנהלת התיאטרון, שנמנעה מלשתף פעולה עם הניסיונות שלי ושל המשרד להביא להבראת התיאטרון. המשרד רואה חשיבות רבה בהמשך פעילות תיאטרון הבימה, על כל עובדיו. המשרד יחד עם משרד האוצר ונציגי החשב הכללי, יפעל בתיאום מלא עם הנאמנים ויחד עם האוצר וגורמי תיאטרון הבימה, יביאו את התיאטרון ליציבות כלכלית”.