מירוץ בלי מפסידים: אליפות ישראל לילדים בטריאתלון

כשהגענו בשישי האחרון לקו המים בחוף הרויאל ביץ’, כבר לא נותר שם ילד. הזינוק לאליפות ישראל לילדים בטריאתלון התרחש כמה דקות לפני כן וטל הופל בת השמונה נותרה לבדה. דמעות של תסכול שטפו את עיניה כשראתה את מתחרותיה מתרחקות ממנה, ושהבינה שהפעם לא תזכה לעלות על דוכן המנצחות. בחודש האחרון, חלמה בקול רם להתייצב על המדרגה הגבוהה שבו. זה חלום ילדות תרתי משמע.

כמאמנה של טל הצעירה, ניסיתי לחשוב על מלים שינחמו אותה ויטמיעו בה את העובדה כי מקרים שכאלו מתרחשים מעת לעת בחייהם של ספורטאים צעירים, ואף בוגרים. שזו לא אשמתה שהזינוק הוקדם ללא התראה. שבעונה הבאה יהיו הזדמנויות רבות. אבל הדמעות של טל כבר זולגות.

אז מתחיל השיעור הכה חשוב שספורטאים לרוב לומדים בגיל מאוחר יותר — שאם נפלת או הובסת, אתה מיד נעמד על הרגליים, לוקח נשימה עמוקה, משתיק מעט את הרגש וחוזר להיאבק. או במקרה של טל בענף הטריאתלון: מורידים יחד משקפת לעיניים, מסבירים שהנה מתחיל לו אימון סולו מהנה במימיו הקרירים של הים האדום, שברכיבה תהיה מעט בודדת, אך ייתכן שכבר בריצה, על גבי אותו שביל עפר חולי, תפגוש חלק ממתחרותיה. משם כבר הכל יהיה מוכר ונעים הרבה יותר. כי זו אמנם אליפות, אבל עם כל הכבוד לתואר, טל עדיין צעירה. ואף שהיא הישגית, בשלב זה החיוך חשוב לנו מהמיקום.

זמן לא רב לאחר מכן, הארוע נהפך לפחות דרמטי וטל סיימה את המסלול. את הדמעות ייבשו הרכיבה והריצה, הקטנטונת האדירה הזאת כבר היתה עסוקה במאבק על מקום בדוכן המנצחות. כמעט הצלחנו. רק כמעט. ואולי בכלל ניצחנו. הרי אמרנו כבר שלמיקום אין כאן חשיבות. השיעור הספורטיבי והאנושי שספגה טל בעל כורחה באליפות הטריאתלון עוד ישרת אותה בהמשך הדרך. יאפשר לה לקום אחרי שתיכשל באחד מהמבחנים לתואר באוניברסיטה או להמשיך ולחפש עבודה גם כשנראה שזו לא בנמצא. מי יודע היכן האליפות הזו תצוץ ותפגוש את טל בעתיד.

צילום: שמוליק שחם

אבל בית הספר הספורטיבי האילתי רק התחיל. עכשיו הגיע תורו של איליי ארקס יואלס בן ה־12 לצאת וללמוד: כאילו תקר בגלגל האחורי של האופניים לא הספיק לו לרכיבה אחת; גם הגלגל הקדמי התמרד במירוץ הזה. כולם כבר חיכו על הגדרות של קו הסיום ליד עיר המלכים לעודד את איליי. חיכו וחיכו והוא בושש לבוא, מתח את כולם. קרוביו החלו לתהות לאן הוא נעלם. מה מעכב אותו? אולי התרסק? זה שיעור ארוך ומורט עצבים — רק שלא יצוץ באמבולנס.

ואז הוא הופיע מעבר לפינה על אופניים מקרטעים. אחרון. הכי אחרון. למה בכלל לטרוח? שיפרוש וזהו. לא איליי. לא בבית ספרנו. כשמתחילים שיעור טריאתלון — חובה לסיים. כל מתחרה בענף יודע זאת.

אבל השיעור של איליי הפעם היה אכזרי במיוחד, כזה שגם גדולים יותר והגדולים ביותר היו מתקשים להתמודד מולו: לא רק שהילד בן ה־12 סבל ממכת פנצ’רים התווספה לכך כף רגל דואבת בריצה. מתחילתה ועד סופה — והתוצאה: צליעה.

בקו הסיום הדמעות כבר הציפו את פניו. גם אנחנו הזלנו דמעה. ניסינו לפענח מאיזה חומר הטריאתלט הצעיר הזה עשוי, אבל הוא לא נתן לאיש להתקרב אליו ברגעים הללו. השיעור הקשה שעבר על בשרו גרם לרגשות שלו להתפרץ אך גם הביא אותו להבנה שאין מכשול שלא ניתן להתגבר עליו. ושגם כשהצרות מגיעות בצרורות, טריאתלט אמיתי ונחוש מדווש ורץ עד שהמשימה מבוצעת. עוצרים רק אחרי קו הסיום.

איליי וטל הם רק שניים מבין המתמודדים. כל מקצה הילדים והנוער בענף הטריאתלון עבר שיעור מאלף בסוף השבוע הזה באילת. הם למדו שהמים קרים, הם חטפו מרפקים, סבלו מנפילות, תקרים, איחורים ופספוסים. וגם מי שהפסידו בתחרות זכו בשיעור גדול לחיים, ובמובן זה כולם יצאו מנצחים.