איך קשור "בצלאל" לנכס השייך לאתיופיה בלב ירושלים?

מספר המבנים המסקרנים בירושלים כנראה שקול למניין השנים לקיומה. אחד העלומים שבהם הוא בית הקיסרית טאיתו שברחוב שאול אדלר מספר 7. השם כשלעצמו מעלה אי אילו תהיות על זהותה של הקיסרית אך גם המבנה עצמו, השוכן בסמוך לשכונת מאה שערים הכאוטית, שליו באופן אניגמטי ומעורר שאלות. איך הגיע מבנה השייך לקסרית של אתיופיה משלהי המאה ה-19 למרכז ירושלים המתחדשת? ולמה להם להשכיר את המבנה המרשים לאמן יהודי שחי בבולגריה? ומדוע כיום הוא נטוש ונעול?

רחוב שאול אדלר הוא למעשה יותר סמטה צרה ויפה במרכז ירושלים. בקצהו ניצב מבנה רחב בעל שלוש קומות עם חלונות קשת יפיפיים ומרפסות תלויות. אבל מי שיצעד את סוף הסמטה יראה את אחוריו של המבנה ולא את חזיתו. אז לאן פונה חזיתו? כיום אל גדר עבה אולם לפני 115 שנים, ב-1905, כשנבנה חזיתו פנתה אל סמטה קטנטנה המובילה אל תוך הכנסייה האתיופית הגדולה שברחוב אתיופיה המקביל.

הכינוי המסורתי של האזור כולו הוא שכונת החבשים, וכך גם רחובה הראשי, כיום רחוב אתיופיה – עד שנת 1978 נקרא רחוב החבשים. השכונה אוצרת מצבור מבנים מרהיבים ביופיים כאשר את חלקם בנתה אכן קיסרות אתיופיה של שלהי המאה ה-19 ואילו את יתרתם בנו יזמים ערבים ובהתאם סגנונם האדריכלי תואם לשכונות ערביות נוספות שנבנו בתקופה זו – תקופת הבנייה הגדולה מחוץ לחומות. ואכן לכנסייה האתיופית יש יד של ממש בבנייה מחוץ לעיר העתיקה. בנייה שלמעשה עיצבה את ירושלים המודרנית של ימינו. אז מה יש לקיסרי אתיופיה לחפש בירושלים ואם כבר יש ירושלים אז למה מחוץ לחומות העיר הקדושה?

הכנסייה האתיופית והמדינה האתיופית הן למעשה אותה ישות מהמאה הרביעית לספירה ועד ל-1974. הפרדת דת ומדינה? אז הפוך זיהוי מוחלט בין דת המדינה לבין השלטון. ומכיוון שהנצרות האתיופית משתייכת לנצרות המזרחית-אוריינטליסטית, כלומר לא אירופאית קתולית, גם עיקרי האמונה שלהם שונים מאלו של הקתולים. משכך, הכמיהה לירושלים של קיסרי המדינה נופלת על שני הכובעים שלהם: בכובע של המנהיג ירושלים נתפסת כמקור ההיסטורי של השושלת האתיופית. זאת בזכות האמונה כי מנליק הראשון, מייסד ממלכת אקסום ההיסטורית, לימים אתיופיה, היה בנם של מלכת שבא ושלמה המלך. בכובע הדתי הדבר ברור, ירושלים קדושה לנצרות וכנסיות המולד והקבר הן חשובות לאין שיעור עבור האימפריה האתיופית. הכנסייה נחשבת לאחת הקדומות בעולם הנוצרי וסיפורה הוא סיפור מרתק שהיריעה קצרה מכדי לספר את כל קורותיה אולם על חלקה בבניית ירושלים ראוי לתת קרדיט לקיסרי אתיופיה, נוצרים אדוקים, שתוך כדי איומים בלתי פוסקים של מעצמות אירופה הקולוניאליסטיות הצליחו גם להדוף את צבאות הכיבוש בזה אחר זה וגם להקים שלל מבנים מפוארים בירושלים הרחוקה.

הבניין ברחוב שאול אדלר 7 נבנה בשנת 1904 על ידי קיסרי אתיופיה במטרה להוות אכסנייה לצליינים שיגיעו לירושלים מאתיופיה, הכנסייה הסמוכה נבנתה על ידי הקיסר הקודם למנליק השני ואשתו הקיסרית טאיתו, ומטרתה הייתה היאחזות בקרקע הקדושה כפי שעשו זאת לא מעט ממשלות וכן כנסיות אחרות. אך כנסיית הקבר הייתה הדבר המעניין ביותר עבורם, שם קומת הגג שייכת לכנסייה האתיופית ויש נזיר שנמצא תמיד. סביב אותה עליית גג מתנהל סכסוך של מאות שנים בין הקופטים המצרים לבין האתיופים הנוצרים, כשכל אחד טוען לחזקה על גג הכנסייה עד שההיסטוריה הביאה אותם אל סטטוס קוו בו האתיופים נשארים בעליית הגג אך אסור להם לשנות דבר במבנה – ועל כן כבר מאות שנים שהמקום מוזנח ומתפורר. על רקע התחרות הזו, בעוד באותם ימים מצרים כבר שולטת זמן לא מבוטל בסודן השכנה – המטרה של קיסרות אתיופיה היא להעצים את הכתר האתיופי ושמו ככל הניתן וכך המירוץ לרכישת קרקעות בארץ הקודש יצא לדרכו.

לאכזבתם צליינים רבים מאתיופיה לא הגיעו להתאכסן בבית הקיסרית. כך גם בבית הקיסר שנמצא ברחוב אתיופיה מספר 8 שנבנה גם כן כבית אירוח לצליינים. משראו שאין דורשים למרכז האירוח השכירו את המבנה על מנת להכניס עוד כסף לכנסייה.

השוכר הראשון של הנכס היה אמן יהודי ליטאי שבאותם ימים שימש כמייסד האקדמיה הבולגרית לאמנות בסופיה. שמו הוא פרופסור בוריס שץ. משהלך שץ ורכש לעצמו שם עולמי, הן בזכות עבודותיו האומנותיות והן בזכות תפקידיו האקדמיים, כאשר במקביל התנועה הציונית הולכת וצוברת תאוצה אט אט, החליט שץ כי הגיע העת להקמת בית ספר גבוה לאמנות ומלאכה בארץ ישראל.

את רעיונו זה של שץ היה עליו לקדם דרך התנועה הציונית ועל כן נפגש בשנת 1903 עם בכיר הציונים דאז – בנימין זאב הרצל. השניים החלו לקדם את הרעיון ההזוי - הקמת בית מדרש לאמנות בארץ די שוממה ועוד בירושלים של אותם ימים – כשהבנייה מחוץ לחומות אמנם החלה כחצי מאה קודם לכן אבל בצורה לא מתוכננת ברמה האורבנית ועל כן הייתה למעשה מורכבת מאיים קטנים של רחוב או שניים שאכלסו אוכלוסיות שונות. כך מאה שערים החרדית לצד שכונה של כמרים אתיופים, ואלו בסמוך לשכונה ערבית שבנויה לצד נמנזר קתולי צרפתי וגרמנים טמפלרים. קיבוץ גלויות לא בגרסה שהרצל חלם עליה. ועדיין לתוך הכאוס הזה נכנס שץ בשרוולים מופשלים.

כאשר הרצל נפטר בשנת 1904 החל שץ בקידום רעיונו דרך המוסדות הציוניים עד שהשיג את המימון ובעיקר את הלגיטמציה להקמת בית הספר בצלאל על שמו של בצלאל בן אורי – האדריכל והאמן המקראי שתכנן ובנה את המשכן בספר שמות. אז, בתקופת התנועות הלאומיות, הציונות הרבתה לחפש שורשים הנטועים בעבר העצמאי של היהודים בארץ ישראל בתקופתם של דוד ושלמה וכן ממלכת החשמונאים. ואכן הרבה שץ בעבודותיו להתייחס למושאים תנ"כיים ולמיתולוגיה יהודית.

עבור בוריס שץ ואנשי התנועה הציונית, הצורך בגיוס כספים והשקעתם דווקא בבית מדרש לאמנות היה ברור. מה שאולי לנו כעת עלול להיראות תמוה – מדוע דווקא בית ספר לאמנות? בצלאל הוקם במטרותיו הראשוניות כבית ספר "למלאכת יד ותעשיית בית בארץ ישראל ובארצות השכנות." מה אמור היה הדבר לחולל? באותם ימים אנשי הישוב הישן נסמכו רבות על תרומות של נאמני תורה שעניינם היה דתי בלבד ולא ציוני. כספי "החלוקה" הללו כפי שכונו בירושלים היו צינור החמצן של הישוב. התנועה הציונית רצתה לחשוב רחוק ולהתחיל לייצר הכשרה מעשית למלאכה יצרנית – הכנסה ליישוב החדש.

ב-1906 הגיע שץ אל אנשי הכנסייה החבשית והשכיר מידם את המבנה החדש והשומם שבנו. המיקום – מרחק קל מרחוב הנביאים שהיה המרכז השוקק ביותר מחוץ לחומות ומצידו השני כאמור – לשכונת מאה שערים. מיד עם הקמת בית הספר נפתחו מספר מחלקות חשובות: מחלקת אריגת שטיחים, מחלקת מלאכה בעצי זית ומסגרות משובצים בצדף ומשי, מחלקה לפיליגרין (צורפות) ומחלקה לעבודה בכסף וזהב. בנוסף לכל אלו – הייתה המחלקה הראשית לאמנות ציור כיור ופיסול בה לימד מנהל בית הספר בכבודו. את כל התוצרת הזו מכרו התלמדים וכך הצליחו להכניס כסף ולהתפרנס בעצמם וכן להגדיל את המוסד.

כבר עם הקמתו רכש בית הספר אויבים בירושלים. הקהילה החרדית לא חיבבה את הרעיון הציוני ובוודאי לא לימודים ארציים כל כך שנתפסו כתועבה של ממש. כתב חרם הופץ ברחבי העיר וכן איום כי מי שישלח את ילדו לשם לא יזכה לקבל חלק מכספי החלוקה – ואכן רבים חדלו מלהגיע לבית הספר. אבל שץ לא וויתר, לצידו עמד הרב א.י קוק הידוע בגישתו הלאומית ובתור רבה הראשי של יפו – חיזק את ידיו של שץ והביעה תמיכה נלהבת. תמיכה ששינתה את חוקי המשחק והפכה את הבניין ברחוב שאול אדלר להומה אדם בכל שעה ביום. עשרות תלמידים נלהבים מילאו את שורות בית הספר החלו במלאכה - חזונו של שץ קם והיה. משהלך וגדל בית הספר הובהר הצורך בבניית מבנה ייעודי עבורו – מה שמכונה כיום בצלאל ההיסטורי וממוקם ברחוב בצלאל פינת שמואל הנגיד ומשמש את המחלקה לארכיטקטורה של בצלאל. בצלאל בגלגולו הראשון – עד שנת 1929 היה מוסד חשוב מאין כמותו שהתווה את בהרבה מידות קוויה ואופייה של השפה החזותית בישוב החדש. כנגד כל הסיכויים הצליח שץ להנהיג בית ספר גבוה ומתפתח שמצליח לשרוד מלחמת עולם, חילופי מנדטים ושלל סכסוכים בעיר רגישה כמו ירושלים ועדיין להתוות קו אמנותי מקומי חדשני ומקורי אליו הגיעו טובי המורים והתלמידים מרחבי העולם.

משעבר בצלאל למשכנו החדש נכנסו על חשבון השכירות ששולמה מראש הזוג יצחק בן צבי ורחל ינאית. אז עוד זוג צעיר שמגשש את ימיו הראשונים בארץ ישראל לאחר מספר שנים של פעילות ציונית ענפה בגולה, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל. בן צבי דאז היה אחד הגורמים הנמרצים בירושלים- מהקמת בית הספר התיכון הראשון שהוקם בירושלים "גימנסיה רחביה" שהיה גם הוא פרוייקט משותף של הזוג עם פרופ' שץ, ועד הקמת שביתות ומחאות מול השלטונות העוסמאנים. אך ימיהם של הזוג בבית הקיסרית לא האריכו ימים והם נאלצו לעזוב משהגיע חודש "המוחרם" – החודש הראשון בשנה המוסלמים ושבו היה נהוג בירושלים לחדש חוזים או לעזוב דירות. כך כתבה ינאית ביומנה בשנת 1909: באחד הימים הופיע בביתנו לפתע אחד הכמרים החבשים. בא להודיענו כי המוחרם משמש ובא ועלינו או לחתום חוזה שכירות לדירה כולה או לעקור. התגוררנו בבית בזכות "בצלאל" ששכר את הבית ויצא לפני המועד בשעה שמשכנו היה מוכן. נאלץ לחפש קורת גג ואין זה מהדברים הקלים בירושלים".

שלב נוסף בקורות הבית היה בייסודו של בית היתומות ע"ש וינגרטן. רבי דוד ויינגרטן איש חסד ירושלמי שמו הלך לפניו בירושלים של תחילת המאה ה-20 כאבי היתומות. הוא הקים זה מכבר בית יתומות במאה שערים אך הביקוש הרב הוביל לצפיפות שאינה ראויה לשכונה צפופה גם כך. ויינגרטן חיפש מקום מרווח וראוי עבור היתומות ואכן מצא – את בית הקיסרית ברחוב החבשים.

ואולם ימיו של הרב ויינגרטן לא הלכו ונעשו קלים. הוא למעשה גידל את יתומות ירושלים כמעט בעצמו ועל סמך תרומות בלבד. כך תיאר את המצב המדפיס הירושלמי אהרון וייס ביומניו: פגשתי את ר' דוד וינגרטן מתרוצץ ברחובות ירושלים וכך סח לי את צערו: המוסד עומד על עברי פי פחת. היתומות עירומות ממש, בלא הלבשה והנעלה. והעיקר אין לחם לפי הטף. החובות עצמו, עד למעלה ראש." אם כל זה לא הספיק לצרותיו של הרב את מלחמת ההישרדות הזו נאלץ לקיים תוך כדי מלחמת עולם המתחוללת גם בארץ זו. בשנת 1916 הבית נפגע מהפצצה וחלק מהיתומות נפצעו כפי שמתואר בכתבה. בית היתומות פעל בבית הקיסרית עד שנת 1929 אז עבר לבית כי"ח דאז ברחוב יפו. היום עומד שם בניין כלל. במשך שנים מספר עמד שומם עד שהושכר על ידי עיריית ירושלים עבור שירותי בריאות הציבור וטיפת חלב. מאות אלפי תינוקות עברו מאז בבית הקיסרית כסמל הקיסרית עם ציור השמש וכיתוב באמהרית מתנוסס מעל הכניסה, ככל הנראה בלי לדעת את ההיסטוריה הענפה של המקום.

בשנת 1998 שופץ המקום הושכר לעמותה הנוצרית "גשרים של שלום". לו נוצרים אוונגליסטים ציוניים אשר תומכים במדינת ישראל הן כספית ובעיקר חברתית בפיתוח מיזמים ותוכניות מיטביות לאוכלוסיות מגוונות. לפני כשנתיים יצאו משם למשכנם החדש שנבנה בתלפיות כפי שאמרו נציגיהם בשיחה עמם.

הכנסייה האתיופית בירושלים קיימת בעיר לפחות מהמאה ה-7 לספירה בתקופת הכיבוש המוסלמי. מדובר באחת הקהילות הוותיקות ביותר בירושלים שלא משו מן העיר והמקומות הקדושים. הקהילה האתיופית הנוצרית נמנית על אחת העדות הנוצריות הקדומות ויש להם קווי השקה רבים ליהדות שלא כמו הקתוליות. כך הם מקפידים על דיני טומאה וטהרה, כשרות ומילה. אחת הטענות המרתקות של היסטוריונים היא כי השפעת היהדות על המרחב האפריקאי שמתחת לסהרה הייתה ממשית עוד לפני הנצרות. מה שמפיח אולי זיק של אמת באגדה על המלך שלמה ומלכת שבא – אגדה שמקורה בשנת 975 לפנה"ס.

כיום עומד בית הקיסרית טאיתו נטוש, בשיחה קצרה עם הכומר בכנסייה הרבה מידע לא נמסר, אולם הבעלות על המבנה גם כיום, שייכת לכנסייה האתיופית הכללית שמושבה באדיס אבבה ואיתו כל מבני מתחם הכנסייה שברחוב אתיופיה. השכונה שאיכלסה את בכירי הציונות מאליעזר בין יהודה, ועד יצחק בן צבי, דרך אנשי הגנה ואצ"ל הייתה לפרקים אחת השכונות המוצלחות והשוקקות שמחוץ לחומות. ואולי הנקודה המעניינת ביותר למחשבה בהקשר זה היא הקלות הפעימה בה מצליחים לחיות זה לצד זה אנשים מרקעים שונים ומשונים לפני עידן הלאומיות. לפני שההגדרה העצמית של עם עברה בהכרח דרך סמלים, דגלים והמנונים המרכיב הזהותי המרכזי היה תרבותי. דבר שמשחר ההיסטוריה היה נזיל הרבה יותר וחסר גבולות ועל כן אפשר תנועה מסוימת של חילופי מנהגים ומסורות בין התרבויות השונות. תנועה של הידברות והתפתחות שאפיינה את הזמנים ההם – שהייתה איזו אימפריה גדולה ששולטת אך מתחת הצליחו בליל של תרבויות ואנשים לקיים מרקם חיים טבעי פשוט ושאינו מקוטב ומופרד בחסות מדינות הלאום.