אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
סנדי שרייר יוצאת מהנפטלין צילום: Masato Onoda/WWD

סנדי שרייר יוצאת מהנפטלין

ביתה עשרות אלפי פריטי הוט קוטור שמעולם לא העזה ללבוש. עתה תערוכה מהאוסף מוצגת במטרופוליטן

15.12.2019, 09:02 | עילית מינמר

שמלת ערב ממשי שיפון של פייר בלמיין מ־1957 או שמלת נשף דרמטית מטאפט של כריסטיאן דיור מאותה תקופה, אביזר לשיער מפרפרים צבעוניים בעיצובו של פיליפ טרייסי ושמלות ולנטינו שהיו שייכות לג'קי אונסיס, אלה חלק מהפריטים באוסף העצום — המונה כ־15 אלף פריטים — של היסטוריונית האופנה סנדי שרייר, שבמשך חצי מאה אספה ואצרה את אחד האוספים הפרטיים הגדולים והחשובים ביותר באמריקה. אלה ואחרים, 80 מתוך 165 פריטים שתרמה שרייר למוזיאון המטרופוליטן בניו יורק לרגל מלאות לו 150 שנה מוצגים עתה בתערוכה השנתית של מכון התלבושות של המוזיאון, "המרדף אחר האופנה" .

האוסף שעליו החלה שרייר לשקוד בנעוריה מכיל פריטים משנות ה־20 ועד ימינו וכולל מעצבי על כמו בלנסיאגה, כריסטיאן דיור, איב סן לורן, אוסקר דה לה רנטה, מיוצ'ה פראדה, ויויאן ווסטווד ואחרים. ה”ניו יורק טיימס” הגדיר את שרייר כ”אספנית הקוטור האמריקאי החשובה ביותר שלא שמעתם עליה”. בעבר כבר השאילה פריטים לתערוכות, אבל זו הפעם הראשונה שהאוסף והיא עצמה זוכים לחשיפה פומבית ועבור רבים זו הפעם הראשונה שהם שומעים את שמה.

סנדי שרייר. אופנה כאמנות, צילום: Masato Onoda/WWD סנדי שרייר. אופנה כאמנות | צילום: Masato Onoda/WWD סנדי שרייר. אופנה כאמנות, צילום: Masato Onoda/WWD

שרייר, בשנות ה־80 לחייה, “רכשה את הבגדים הללו לא כדי להוסיפם למתלחתה האישית, אלא כדי להופכם למטמון של אופנה עילית, כאות הערכה ליצירתיות הגלומה בהם", נכתב בקטלוג התערוכה. בראיון ל"ווג" היא מודה שאכן מעולם לא לבשה את הבגדים שהיא שומרת במחסן ליד ביתה; אבל היא יודעת לספר על הבעלים של כל הבגד, תולדותיו, העבודה שהושקעה ביצירתו, בצורה אובססיבית ממש. "לא יעלה על דעתכם ללבוש תמונת פיקאסו על הגב, נכון?" היא מסבירה איך מעולם לא התפתתה מעולם ללבוש את הבגדים. "היא היתה חלוצה בשל תפישתה את האופנה כצורה של אומנות שאפשר לאסוף ולהשקיע בה", אמרה ג'סיקה רייגן, עוזרת לאוצר מכון התלבושות.

כובע פרפרים בעיצוב פיליפ טרייסי (2004), צילום: Masato Onoda/WWD כובע פרפרים בעיצוב פיליפ טרייסי (2004) | צילום: Masato Onoda/WWD כובע פרפרים בעיצוב פיליפ טרייסי (2004), צילום: Masato Onoda/WWD

שרייר גדלה בדטרויט. אביה, אדוארד מילר, היה מוכר פרוות. בילדותה נהגה שרייר להתלוות אליו וראתה איך נשות אילי ההון מתלבשות במיטב הבגדים", סיפרה ל"ניו יורק טיימס", "הלקוחות ראו כמה אני אוהבת את הבגדים ופשוט התחילו לשלוח לי את פריטי הקוטור האלה אחרי שלבשו אותם פעם אחת, לפעמים אפילו לא לבשו בכלל”.

מתוך האוסף של שרייר. מימין: “ארוחת בוקר", כריסטיאן פרנסיס רות מתוך האוסף של שרייר. מימין: “ארוחת בוקר", כריסטיאן פרנסיס רות' (1990); סאן לורן לדיור (1958); פורטוני מדרזו (1920) מתוך האוסף של שרייר. מימין: “ארוחת בוקר", כריסטיאן פרנסיס רות

כשהחלה את האוסף, לא היה לה ידע רב על ההיסטוריה של האופנה, והיא קנתה פריטים שדיברו אל לבה, העניקו לה השראה והיו איכותיים בעיניה. היא נמשכה לבגדים דרמטיים, בסגנון גלאם הוליוודי של פעם. הקריטריון שלה, לדבריה, הוא "אם הפריט עונה על הסטדנדרט של אופנה כאמנות". כשנשאלה מה הפריט האהוב עליה ביותר השיבה שזו שמלה שקיבלה ממתילדה דודג', אשתו של מייסד חברת המכוניות — “שמלה מצרית”, היא מכנה אותה המכוסה כולה רקמת הירוגליפים מבית אופנת הקוטור מדלן ומדלן.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות