אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
התנועה הפוליטית של אוהד נהרין צילום: אסקף

התנועה הפוליטית של אוהד נהרין

“2019", המופע החדש של הכוריאוגרף בלהקת בת שבע, הוא מהפוליטיים ביותר שייצר; "זה מחול על הקשר לארץ", אומרת הרקדנית יעל בן עזר, “על הנאיביות שפוגשת את הציניות שפוגשת את המיאוס"

17.12.2019, 08:30 | מאיה נחום שחל

בעבודה החדשה "2019" של אוהד נהרין ולהקת בת שבע יש כמה רגעים בלתי נשכחים.

קראו עוד בכלכליסט

אחד מהם הוא שהרקדנית יעל בן עזר מטפסת ורוקדת בין שני משקופי הכניסה לבמה כשעל הקיר סביבה מוקרנות מילות השיר "בשנה הבאה" (אהוד מנור ונורית הירש) אותן היא שרה והקהל מצטרף אליה. זה רגע שמזקק את מהות היצירה על כל רבדיה: פסימית, אופטימית, הומוריסטית, צינית, פוליטית, מינית, אסתטית, חונקת, חשופה ומקורית.

אוהד נהרין. “מתעסק הפעם רק ביצירה, שזה מה שהוא רצה" , צילום: יובל חן אוהד נהרין. “מתעסק הפעם רק ביצירה, שזה מה שהוא רצה" | צילום: יובל חן אוהד נהרין. “מתעסק הפעם רק ביצירה, שזה מה שהוא רצה" , צילום: יובל חן

זו אחת העבודות הכי ישראליות־פוליטיות־חברתיות של נהרין וזה ניכר גם בפסקול המורכב בין השאר משירים בערבית של פיירוז, "משחקי קלפים" של ירמי קדושי, "הנה מה טוב ומה נעים" מהמקורות, שיר הילדים "לכובע שלי שלוש פינות" ומנגד הטקסט החזק "את, אני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין. "אוהד הגיע לתהליך עם חלק גדול מהמוזיקה", מספרת בן עזר. "ממש הבנתי שהוא יוצר פה סוג של 'אלבום מוזיקלי'. לפעמים המוזיקה כמעט חזקה יותר מהריקוד".

בן עזר (24) הגיעה לבת שבע לפני שש שנים. בגיל שבע החלה להתעמל בהתעמלות קרקע ואקרובטיקה ולמדה בבית הספר לאמנויות בתל אביב שם החלה לרקוד, אז המשיכה לתיכון אלון ברמת השרון. "המעבר למחול היה בגיל 12, השלב שהאמנית שבי התחילה לרצות משהו יותר עמוק, עם תוכן ולא רק צורה".

תחילת המופע היא הפתעה. ספוילר יחבל בחוויית הצפייה רק אכתוב שהחלל ומה שסביבו הם חלק בלתי נפרד מהיצירה. נהרין מתרחק מהסברים על המופעים שלו וכך גם רקדניו. "לא תמיד מלים יכולות להביע. מחול דורש ממך לשחרר את הצורך של הראש להבין ולהסביר לעצמו. כשאני מנסה לחשוב על מה העבודה אז מן הסתם ישנו הקשר לארץ: הבחירה להשתמש בשירים ישראליים, הטקסט של חנוך לוין, השירה בציבור, הנאיביות שפוגשת את הציניות שפוגשת את המיאוס, לעומת היופי והכיף שבלשיר יחד”.

גם החלל הקטן, הצר והארוך שבו מוצג המופע תורם לתחושה מוכרת של ארץ ישראל. י”זה חלל אינטימי וצפוף שלא מאפשר לשים מסכה”, מתארת בן עזר, “ אנחנו מתחילים בשירה וריקוד שמחים ומזמינים את הקהל לבוא לחלל שלנו, לבית שלנו, אנחנו רוצים אותו אתנו. אבל אז אנחנו גם אולי קצת מעיקים, מורחים וישנים עליו".

ישנים על הקהל זה לא דימוי, זה חלק מהיצירה. בשלב מסוים פורשים הרקדנים שמיכות על הקהל ונשכבים לישון למשך כמה דקות. האם מדובר בילדים, ילדים מתים, חיילים, גופות עטופות תכריכים או אולי סתם אנשים שמנמנמים בנחת, זה פתוח לפרשנות אישית.

"כשאני באה וישנה על הקהל אני שמה את המשקל שלי ונותנת את הגוף שלי לאנשים שאני לא מכירה ובוטחת בהם ואילו הם מתבוננים בי ורואים את המיקרו של התנועות שלי. אז זה גם ריקוד?”, תוהה בן עזר ככל שנצמצם את הכוונות והפרשנות שלנו נצמצם את האפשרות לאינטרפרטציה של הקהל: והאסוציאציות ילכו למקום אחר. אבא שלי למשל חשב על פליטים ואמא שלי על ילדים. היופי הוא שאין תשובה ברורה לכל דבר".

יעל בן עזר רוקדת על רקע מלות השיר “בשנה הבאה". "מחול שפוגש כל צופה עם המנוחה הנכונה שלו, עם הזיכרונות שלו", צילום: אסקף יעל בן עזר רוקדת על רקע מלות השיר “בשנה הבאה". "מחול שפוגש כל צופה עם המנוחה הנכונה שלו, עם הזיכרונות שלו" | צילום: אסקף יעל בן עזר רוקדת על רקע מלות השיר “בשנה הבאה". "מחול שפוגש כל צופה עם המנוחה הנכונה שלו, עם הזיכרונות שלו", צילום: אסקף

בעת השינה נעשה השימוש ב”את, אני והמלחמה הבאה”, אחד השירים הנוקבים של חנוך לוין. בן עזר מספרת שנהרין “לקח את

הטקסט ו’הלחין’ אותו בצורה המיוחדת שלו. זה לא מוזיקה פרופר אבל זה גם לא נשאר ברמה של דקלום. הדרך שבה אוהד בחר להעביר אותו נותנת תחושה של מיאוס, וכל פעם מרגש אותי לחוות את זה יחד עם הקהל. זה הקטע שבו אנחנו ישנים על הקהל וזה רגע סופר דרמטי.

"אתמול מישהי פרצה בבכי בקטע הזה, לפני כמה ימים ‘ישנתי’ במופע על ליליאן ברטו (אלמנתו של לוין — מנ”ש) שאני מכירה מילדות כי למדתי עם הבן שלה בכיתה, וזו פעם ראשונה שהיא שומעת את זה ככה וממש חוויתי את זה אתה. אני מרגישה שזה פוגש כל אחד מהצופים הישראלים במקום אחר, כל אחד והמנוחה הנכונה שלו, עם הזיכרונות שלו. אם זה חבר, או אח, או משפחה שכולה או תחושת המיאוס מהאווירה הפוליטית”.

את מרגישה שזו עבודה פוליטית?

“כן, אבל החוויה שלי כרקדנית היא מאוד פתוחה וכל רגע בעבודה שונה מבחינת אווירה. ב’הנה מה טוב ומה נעים’, למשל, אני מנסה לחיות את הביחד והכיף של השירה בציבור, אני לא חושבת על התמונה הגדולה של הפוליטיקה אלא מתרכזת בחוויה הרגעית. ויש רגע שאנחנו הולכים במעגלים ואז מרימים ידיים ומתחילה מוזיקה של מעין מנדולינה עצובה וזה תמיד עושה לי צמרמורת פיזית. אוהד פעם אמר שזה מזכיר לו פליטים שהולכים ואיכשהו הדימוי הזה של חבורת פליטים מרימים ידיים ממש נחרת אצלי”.

כבר יותר משנה שגילי נבות היא המנהלת האמנותית של הלהקה ונהרין כוריאוגרף הבית. הפרדת התפקידים השפיעה על תהליך העבודה?

"אני מרגישה שהוא בא מאוד רגוע לתהליך, מתעסק רק באקט של היצירה שזה משהו שהוא רצה, וזה מה שמדליק אותו. התהליך היה מאוד נעים ורגוע.הוא מאוד רוצה את הרעיונות שלנו ומזמין אותם. הוא הרבה פעמים אומר שכוריאוגרפיה היא כלום, מה שמעניין זה הביצוע שלה, ואנחנו מציעים לו נראטיב שהוא לא היה יכול לכתוב. הוא יצית לנו את הגפרור ואנחנו נהפוך את זה למשהו שלא יכול היה לדמיין. הפינג פונג הזה יוצר את העבודה הייחוד של בת שבע הוא שגם כשאנחנו זזים ביחד אנחנו לא מסודרים כמו חיילים עם אותן זוויות של הזרת. אנחנו עובדים על התחושות ומאוד מהודקים במה שכולנו חשים יחד. לא משנה איפה בדיוק האצבע אבל כולם באותה התכווננות, וזה אנושי".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות