עניין של נורמה: בין אמיר אוחנה לחוק שכר הבכירים

הסערה הציבורית הנוכחית בחסות שר המשפטים מעלה שוב את הדילמה שבין הראוי למצוי מבחינה חוקית.

על פניו, החלטתו של אמיר אוחנה למנות את עו"ד אורלי בן ארי-גינזברג למ"מ פרקליט המדינה היא החלטה לגיטימית לחלוטין, שכן החוק קובע במפורש שבמידה ויש צורך למלא ממלא מקום לפרקליט המדינה, הדבר נמצא בסמכותו של שר המשפטים.  

אורלי בן ארי-גינזברג ואמיר אוחנה בטקס הפרידה מפרקליט המדינה | צילום: יהונתן ולצר, TPS

אבל אוחנה אינו עוד שר משפטים, אלא שר שמגיע עם מוטיבציה גבוהה לנגח את המערכת שעליה הוא מופקד, שאותה הוא תופס כגיס חמישי שמגוייס להפלת הבוס שלו – ראש הממשלה בנימין נתניהו. ולכן הוא ביצע בחירה קיצונית, שכן הוא מקפיץ משנה לפרקליטת מחוז - שלא נבחרה לתפקיד פרקליטת מחוז בשלושה מכרזים שונים – לתפקיד פרקליט המדינה הזמני.

כלומר, היא תהיה הבוסית של הבוסים שלה למשך תקופה קצובה, ואז תשוב לתפקידה הקודם. הדבר דומה לכך שאלוף משנה ימונה לרמטכ"ל זמני, מעל לראשם של מפקדיו הישירים, ולאחר מכן ישוב להיות פקוד שלהם.

גם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט חושב שהבחירה של אוחנה היא בעייתית ואינה ראויה, או "לא סבירה" בשפה משפטית נקייה. זאת משום שלפי חוות דעתו של היועמ"ש, במצב הפוליטי הנוכחי – כשאוחנה הוא שר משפטים בממשלת מעבר, ולכן זמני במידה, שבראשה עומד נאשם בפלילים שמינה אותו לתפקידו ושזהות מ"מ פרקליט המדינה נוגעת לתיקיו ישירות – המילה האחרונה שמורה לו.

כעת תפוח האדמה הלוהט הזה יתגלגל לפתחו של בג"ץ. אוחנה מביע ביטחון גמור בכך שהצדק המשפטי איתו ושבית המשפט העליון לא יבטל את המינוי. מנגד, עם הנימוקים שהעלה מנדלבליט, ובגיבוי נציב המדינה דניאל הרשקוביץ, אוחנה עשוי להיות מופתע לרעה, ואף ראוי שכך יהיה.

המצב שבו בג"ץ מורה על ביטול המינוי, בניגוד לחוק המפורש, הוא לא המצב האידיאלי, אך במקרים שבהם נעשים צעדים קיצוניים שמפרים את שיווי המשקל של המערכת ויוצרים עיוותים נורמטיביים, על המדינה, באמצעות אחת ממוסדותיה, לקחת על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי שביכולתו להחזיר את המטוטלת למרכז ובחזרה לגבולות ההיגיון האנושי, זה שמסתכל על התמונה הרחבה שמעבר לחוק היבש.

אם בג"ץ יחליט לבטל את המינוי של בן ארי-גינזברג, הדבר יזכיר במידה רבה מהלך מטריטוריה שונה לחלוטין – חוק שכר הבכירים. חוק זה, שמגביל את שכרם של בכירים במערכת הפיננסית בלבד ל-2.5 מיליון שקל בשנה, הוא לאו דווקא חוק רצוי והוא שנוי במחלוקת: מדוע המדינה מתערבת בנעשה בשוק החופשי? כל שכר של מנהל בחברה ציבורית נקבע לפי הליך מסודר ומאושר על ידי בעלי המניות, בכפוף לשלל רגולציות. ואם כבר המדינה מחליטה להתערב בכך, מדוע להגביל רק את שכרם של מנהלי הבנקים, חברות הביטוח ובתי ההשקעות? מדוע לא להגביל גם את שכרם של מנהלי חברות ריאליות כמו חברות נדל"ן ותעשייה?

התשובה לכך טמונה בתמונה הרחבה. החוק לא נולד בחלל ריק. הוא נחקק לאחר שמספר מנהלים במגזר הפיננסי שלשלו לכיסם משכורות עתק של עשרות מיליוני שקלים בשנה שהכניסו את בכירי המשק למירוץ להשגת המשכורת הגבוהה ביותר. הציבור לא נותר אדיש, והמשכורות האלו, בקרב חברות שמעסיקות עובדים רבים בשכר מינימום, עוררו זעם רב. הטענות נגד השכר לא היו טענות של אי חוקיות, אלא טענות מתחום המוסר והפרופורציה האנושית. ואז הגיע המחוקק, שביקש, בסופו של דבר, להזריק היגיון בריא למערכת. אם מלכתחילה מנהלי החברות לא היו נסחפים עם השכר שביקשו לעצמם, לא היה צורך בחוק הזה כלל.

הדבר נכון גם במקרה של מינוי מ"מ פרקליט המדינה. אם אוחנה היה נוהג בהיגיון ובוחר באדם מתאים לתפקיד – פרלקיט מחוז, משנה לפרקליט המדינה או כל דמות בכירה אחרת בפרקליטות, שאינה חייבת להיות האדם שמנדלבליט הצביע עליו – לא היה צורך לבקש את התערבות בית המשפט העליון בשבתו כמבוגר אחראי.