צילום: יהונתן ולצר, TPS
הכישלון של השר אוחנה חושף את חוסר תום הלב שלו
שר המשפטים נכשל שוב במינוי - הפעם של אורלי בן-ארי גינזברג למ"מ פרקליט המדינה; הכישלון חשף שדווקא היא זו שהבינה את המציאות המסובכת אליה נקלעה, ואפילו הנקמה האישית שלה בשי ניצן לא שווה את זה; אבל גם היועמ"ש מנדלבליט לא היה חף משגיאות
קראו עוד בכלכליסט
אוחנה, וזה ברור, ביקש להגשים את סמכותו למינוי ממלא מקום בדרך שתצית אש במסדרונות משרד המשפטים. בקושי, ובהינתן הפוזיציה הלעומתית, אפשר היה להבין אותו, אבל התנהלותו לא היתה נגועה רק בניסיון לאתגר את היועץ מנדלבליט והמערכת, אלא גם בחוסר תום לב אישי. היעדר תום לב כפול שלוש. ראשית, בפרסום חמשת המועמדים שלו לתפקיד, ביניהם היה המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שלמה למברגר. מדוע פרסמת את שמו, אם מלכתחילה תתנגד לו בשצף קצף בהמשך? בשני לדצמבר הודעת שכל החמישה הם ראויים לתפקיד בעיניך. שנית, כאשר היועץ מנדלבליט בתגובתו (השגויה, ותיכף נגיע לזה) הודיע שלמברגר הוא המועמד היחיד בעיניו, ההיגיון הפשוט היה למנותו בגלל שהיה מוסכם על שניכם. שלישית, השר יכול היה למנות את עו"ד דן אלדד, מנהל מחלקה ארצית, שלמנדלבליט היה קשה יותר לפסול. הוא בחר את המועמדת היחידה מבין החמישה שאיננה פרקליטת מחוז או מנהלת מחלקה ארצית. וגם כזו שלא צלחה שלושה מכרזים למינוי כפרקליטת מחוז אצל שני פרקליטי מדינה שונים, משה לדור ושי ניצן.
ועכשיו נותר אוחנה עם הביאושים בידיו לאחר שגם לקה (מידי המועמדת שנטשה אותו) וגם גורש מהעיר (בידי צו המניעה של בג"ץ). האיש שכבר הוכתר כמנצח ועוד ב'ווין-ווין' – בין אם המינוי ייפסל בבג"ץ ובין אם יעבור - הפך ברגע ל'לוס-לוס' ואפילו ל'טוטאל לוס'. הוא האמין שעוצמת התיעוב של בן-ארי לניצן ולמערכת תספיק כדי לתדלק את המוטיבציה שלה לשרוד לצדו את המסע הזה. אבל ברגע האחרון משהו השתבש.
במכתב הנטישה הארוך שלה, הודיעה בן-ארי שהיא המבוגרת האחראית שהחליטה לפטור את המערכת מהמשבר אליה ולהציל את אמון הציבור בפרקליטות שכה יקרה לליבה. נו, טוב, לצד הצעד האצילי הזה, ההקרבה האישית, קשה להתעלם ממניע אפשרי נוסף והוא להציל את שרידי שמה הטוב. המהירות שבה שיגר השופט מני מזוז את צו המניעה שטרפד את כניסתה הזמנית לנעלי ניצן עוד לפני טקס החילופים ביום רביעי שעבר, עימת אותה עם האפשרות שמועמדותה תיפסל לא רק בידי היועץ המשפטי אלא בידי בג"ץ. שברזומה שלה יהיו כישלונות לא רק במינוי לפרקליטת מחוז, אלא גם במינוי לממלאת מקום פרקליט המדינה ועוד בחותמת היועץ והבג"ץ. היא גם הבינה שכפרקליטת מדינה זמנית לא תזכה לשיתוף פעולה, ושגרת היום-יום שלה בצלאח א-דין תהפוך לגיהנום של נידוי וניכור. ויש גבול, היא החליטה, למחירים שהיא מוכנה לשלם כדי לשרת את הקמפיין הרעיל של שר המשפטים ואדונו מבלפור נגד מערכת המשפט. אפילו הנקמה האישית שלה בשי ניצן ובמערכת לא שווה את זה.
ועכשיו למנדלבליט, שגם הוא לא היה חף משגיאות במהלך הזה. זה התחיל באותו מכתב בשני בדצמבר שבו הודיע ששר המשפטים כבול ומחויב רק למועמד אחד – למברגר. וזאת במקום, הודעה פשוטה, נקייה משמות, שהמהלך של מינוי ממלא מקום אינו סביר לעת הזו בגלל כל הנימוקים שמנה במכתבו ובראשם – הרחקת גורם פוליטי ממינוי פרקליט מדינה זמני, כשראש הממשלה נאשם בפלילים, ובכירים נוספים בסביבתו הפוליטית הוטענו כבר על המסלול הפלילי. בדרך הזו היה מנדלבליט משיג את מינויו של למברגר כי בהיעדר מינוי, מדרך הטבע והמינהל התקין, נכנס המשנה לפרקליט המדינה אוטומטית לנעלי פרקליט המדינה בפועל. כך התנגדותו של מנדלבליט הייתה עקרונית ולא שמית. זה לא היה למברגר מול בן ארי, אלא אי מינוי מול מינוי. נקי יותר, נבון יותר, משפטי יותר וגם מוביל לתוצאה שבה רצה. המהירות שבה נפנף בשמו של למברגר מול אוחנה היא גם המהירות שהשם הזה נפל והקטטה הפכה מעקרונית לפרסונלית.
למלכודת הזו שמנדלבליט הכניס עצמו הצטרף הדיווח של עמית סגל בחדשות ערוץ 12 על החוב שחב היועץ ללמברגר שתמך בסגירת התיק נגדו בפרשת הרפז מחוסר אשמה ולא מחוסר ראיות. גם המבוכה הזו הייתה נחסכת מהיועץ אילו דבק בעמדה עקרונית. ייתכן שגם אז השר היה מתעקש על בן-ארי כי פניו בכל מקרה היו לקטטה (או למינוי שהוכתב לו מלמעלה), אבל אז העניין הזה היה מתגלגל לבג"ץ כעניין עקרוני ולא רק כבן-ארי, למברגר או אולי אלדד.
בינתיים, הייתה זו בן-ארי ש'הקריבה' עצמה כדי לסיים את הסכסוך. היא היתה יכולה לעשות זאת מוקדם הרבה יותר ולומר לשר שפניה אינם לעימות עם המערכת. והיא יכלה גם להישאר נאמנה להסכמתה לקבל ממנו את התפקיד, כפי שאכן עשתה עד הרגע שנפל עליה הטיל מבג"ץ. בכל מקרה פנינו לסכסוך הבא. אוחנה, יש להניח, ימצא כבר מישהו אחר לרוץ איתו בתקווה שלא ינטוש אותו באמצע הדרך.