האובססיה של יפן לאריזות הפכה אותה למזהמת מובילה

בוועידת האקלים שהתקיימה החודש במדריד, השר היפני לאיכות הסביבה שינג'ירו קויזומי ספג ביקורת על השימוש הנרחב שעושה ארצו בפחם. קויזומי התאמץ להדוף את הביקורת והדגיש כי יפן מחוייבת לסוגיית האקלים ופועלת לצמצום השימוש בדלקים מזהמים.

במקביל, משרדו מקדם גם מהלכים קטנים יותר בזירת האחריות הסביבתית. כך, למשל, החודש בישר קויזומי כי החנויות הפועלות במטה המשרד לאיכות הסביבה יחדלו לחלק שקיות פלסטיק. ליוזמה הצטרף שר ההגנה טארו קונו, שהודיע כי גם במטהו יוחרמו השקיות המזהמות החל מינואר 2020.

שר הסביבה שינג'ירו קויזומי. ננזף בוועידת האקלים | צילום: בלומברג

יוזמת השרים מגיעה חודשים ספורים אחרי הודעת ממשלת יפן, כי החל ביולי הבא יחוייבו מרכולים לגבות תשלום עבור השקיות. אף כי מהלכים מסוג זה צוברים תאוצה ברחבי העולם, ביפן הוא משמעותי במיוחד.

תחת מעטה של חוקי מיחזור קפדניים ומראית עין של מצפון ירוק, מסתתר נתון בעייתי מאוד - האובססיה היפנית לפלסטיק. הערך העליון של נתינה מבלי רצון לקבל דבר בתמורה, שעבורו הוטבע המונח "אומוטנשי", בשילוב ההקפדה על היגיינה, יוצרים השקעה חריגה באסתטיקה ובאריזה. כך, למשל, במרכולים אפשר למצוא פירות וירקות בודדים, גזרים ואפילו תפוחי אדמה, כל אחד באריזת הפלסטיק שלו. גם הנוהג להעניק פירות מושלמים כמתנה יקרת ערך מביא את אשפת הפלסטיק לשיאים חדשים, ולעתים ישווק תות בודד אחד, כשהוא ארוז בחמש שכבות של פלסטיק.

האזרח היפני צורך בממוצע כ־450 שקיות פלסטיק בשנה, לעומת 170 שקיות לנפש בישראל, למשל.

כתוצאה, יפן מדורגת שנייה אחרי ארה"ב בצריכת פלסטיק לנפש ומייצרת כתשעה מיליון טונות פסולת פלסטיק בשנה, יותר משכנותיה ביבשת אסיה כולה. שתי המדינות, המדורגות ראשונה ושלישית בדירוג הכלכלות הגדולות בעולם, הן היחידות מקרב ה־G7 שסירבו לחתום על אמנת פלסטיק המחייבת להגיע ל־100% מחזור עד 2030. יפן התפשרה בינתיים על הפחתת השימוש בכלי פלסטיק חד פעמיים ב־25% עד שנת היעד.

לכאורה מדובר בפרדוקס, שכן מיחזור הוא סוגיה רצינית ביפן. המדינה אף מחלקת חוברות הדרכה המסבירות כיצד יש למחזר ולמיין מוצרים שונים. כך למשל, קרטוני חלב יש לשטוף, לגזור ולפרוס, לייבש ולקפל. ההקפדה על כך כה גדולה, עד כי פלטפורמת שיתוף הדירות Airbnb מתקשה לפעול ביפן בשל קנסות שהושתו על לקוחותיה שלא עמדו בתקנות המחמירות.

שיעור מיחזור הפלסטיק ביפן עומד על כ־86%, לעומת כ־50% בגרמניה למשל. בה בעת, פרקטיקות המיחזור שנויות במחלוקת, שכן יותר ממחצית מכמות הפלסטיק עוברת תהליך שריפה, הפולט מזהמים. רכיב נוסף באסטרטגיה הנקייה של יפן הוא מעבר לדלק ממימן נוזלי, הנחשב נקי לשימוש, אף כי תהליך הייצור שלו מזהם. מבקרי השיטה טוענים שיפן פשוט גלגלה את הזיהום לאוסטרליה, מי שתספק לה את הדלק החדש.

גלגול הזיהום אינו חדש ליפן. מאז 2018, היא מובילה ביצוא פסולת פלסטיק, נוהל שהפך בעייתי מאז שסין, יעד הייצוא המוביל, החליטה ב־2017 להפסיק לקלוט את אשפת הפלסטיק העולמית. וייטנאם, תאילנד, מלזיה והפיליפינים, שהפכו ליעדים החדשים, הגבירו את הפיקוח ולעתים אף מסרבות לקלוט את הספינות עמוסות הפסולת. כתוצאה, מפעלי המיחזור ביפן קורסים תחת העומס.

מבקרי חוק השקיות החדש סבורים כי בהינתן תרבות הצריכה המקומית, המהלך שקול לטיפה בים. ולראייה, מי שעברו להתגורר ביפן מעידים כי נאלצו ללמוד מיד את המשפט "אני לא צריך שקית". עם זאת, שר איכות הסביבה היוצא יושיקאי האראדה, יוזם החוק, סבור כי החוק יעזור להגביר את מודעות התושבים.

ברחבי המדינה צצות בינתיים יוזמות נקודתיות. רשת חנויות הנוחות סבן אילוון החלה לעטוף את משולשי האורז אוניגירי באריזות על בסיס צמחי, מהלך שיחסוך פסולת פלסטיק מ־2.2 מיליארד משולשים כאלה שהרשת מוכרת בשנה. העיר קאמאוקה שליד קיוטו תאסור על כ־800 קמעונאים לחלק שקיות פלסטיק. ולקראת האולימפיאדה, אפליקציה חדשה בשם מיימיזו תעודד שימוש חוזר בבקבוקי מים.