אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הגרסה הקולנועית ל"קאטס" שוברת שיאים של מופרכות צילום: Universal Pictures International Switzerland

הגרסה הקולנועית ל"קאטס" שוברת שיאים של מופרכות

עם אינסוף פעלולים, פרוות דיגיטליות וג'ודי דנץ’ אחת, "קאטס" מסתמנת כאחד הכשלונות המהדהדים של העשור. זה לא מפתיע. פשוט אין לה מה להציע לדור חדש של אוהבי מחזות זמר. אפילו טיילור סוויפט לא תעזור כאן

24.12.2019, 08:34 | ירון פריד

זה לא הכריסמס הכי שמח בחייו של אנדרו לויד וובר. הגרסה הקולנועית ל“קאטס”, המיוזיקל שובר השיאים שלו, מסתמנת כאחד הפלופים המביכים של העשור, עם הכנסות ראשוניות של 6.5 מיליון דולר בארה”ב מול תקציב של 100 מיליון דולר, ומבקרי קולנוע שממש נלחמים על הזכות לבעוט, להתעלל ולקרוע לגזרים את גוויית החתול המשונה הזה.

ההשפלה הגיעה לשיאה כשהתברר שהשיר “רוחות רפאים יפהפיות” שלויד וובר כתב במיוחד לסרט, בשיתוף טיילור סוויפט המתהדרת בפרווה דיגיטלית בסרט, אפילו לא התברג לרשימת המועמדים לאוסקר בקטגוריית השיר הטוב ביותר. הוליווד אמרה את דברה, ואין בלבה חמלה על החתול.

קראו עוד בכלכליסט

מתוך "קאטס". לא קיבל מועמדות לאוסקר גם על השיר שאנדרו לויד וובר כתב לטיילור סוויפט, צילום: Universal Pictures International Switzerland מתוך "קאטס". לא קיבל מועמדות לאוסקר גם על השיר שאנדרו לויד וובר כתב לטיילור סוויפט | צילום: Universal Pictures International Switzerland מתוך "קאטס". לא קיבל מועמדות לאוסקר גם על השיר שאנדרו לויד וובר כתב לטיילור סוויפט, צילום: Universal Pictures International Switzerland

הידיעה על כך שאולפני יוניברסל מיהרו לשחרר לבתי הקולנוע גרסה “משופרת”, עם תוספת פעלולים מיוחדים, וכל זאת אחרי שהבמאי טום הופר גילה ששקד על עריכת הסרט עד הרגע האחרון, במרתון מטורף של 36 שעות, רק מחדדת את תחושת הפאניקה של כל המעורבים בפרשה, שבוודאי תוביל לכמה עריפות ראשים.

מה קרה פה? לא מסובך להבין את שורשי האסון. “קאטס” היה מלכתחילה בלתי אפשרי לעיבוד קולנועי, ורק על האומץ הגובל בהתאבדות להביא אותו למסך מגיעות לו תשואות מסוימות.

האמת היא שאפילו הצלחתו הבימתית היא סוג של נס: לויד וובר הלחין מחזור שירים מתוך “ספרו של פוסום הזקן על חתולים שימושיים” מאת טי.אס. אליוט. שירי נונסנס חביבים על שבט חתולי רחוב, שהולחמו למופע נטול דיאלוגים ועלילה. המפיק קמרון מקינטוש הצליח לגייס ב־1981 את במאי התיאטרון המהולל טרבור נאן, שהיה אז המנהל האמנותי של הרויאל שייקספיר קומפני ומעולם לא ביים מיוזיקל לפני כן, בחירה צינית שנבעה מהצורך להשיג את אישור מנהלי העיזבון של אליוט לפרויקט, והמחשבה שבמאי “מכובד” יפתה אותם להירתם להרפתקה המסוכנת.

בגיוס משקיעים הצליח הרבה פחות. לויד וובר מישכן את ביתו כדי להשלים את התקציב. נאן עיבד את החומר להצגה עם קו סיפורי קלוש, משהו על תחרות כשרונות שהפרס לחתול הזוכה בה הוא האפשרות להישלח לגן עדן של חתולים ולהיוולד מחדש לחיים טובים יותר. זה היה ביזארי בדיוק כפי שזה נשמע, והכוריאוגרפיה של ג’יליאן לין, עם שחקנים בבגדי גוף חתוליים, היתה מגוחכת. נאן, כמו הופר לימים, שינה ושיפץ בלי הפסקה, אפילו אחרי הפרמיירה. הוא גם כתב את המלים ללהיט הגדול ביותר, אולי היחיד, של המחזמר, “זיכרון”, המתכתב שלא לומר גונב מ”בולרו” של ראוול. ברברה סטרייסנד הקליטה את השיר והשאר הוא לגמרי היסטוריה.

למרות כל הלעג שהופנה אליו מצד אליטות התיאטרון, וחרף פרודיות כמו “ראטס” (“עכברושים”) המחזמר נהפך לתופעה: 8,949 הופעות בווסט אנד, 7,485 הופעות בברודוויי, אינספור הפקות ברחבי העולם.  

מתוך "קאטס". הכוריאוגרף של "המילטון" לא סייע לסרט, צילום: Universal Pictures International Switzerland מתוך "קאטס". הכוריאוגרף של "המילטון" לא סייע לסרט | צילום: Universal Pictures International Switzerland מתוך "קאטס". הכוריאוגרף של "המילטון" לא סייע לסרט, צילום: Universal Pictures International Switzerland

אבל מישהו פשוט לא קרא את הכתובת על הקיר המסחרי בבואו לאשר את העיבוד הקולנועי היקר והמיותר: “קאטס” ירד מהבמות בתחילת שנות ה־2000. הפקה מחודשת שלו בברודוויי, ב־2016, רצה 593 פעם בלבד. הביקוש למותג אזל, הוא נראה מיושן ולא שייך לזמננו, ובניגוד למותגים כמו “מאמא מיה”, שנשען על קטלוג להיטים נצחי של להקת “אבבא”, או “עלובי החיים” שממשיך לשבור קופות בתיאטרון, ל”קאטס” לא היה מה להציע לדור חדש של אוהבי מיוזיקלס. תשע הנשמות שלו עשו את שלהן מזמן, ומוטב היה להניח להן.

לא הועילה שכירת שירותיו של אנדי בלנקנבולר, הכוריאוגרף של “המילטון”, המחזמר המצליח ביותר בברודוויי בשנים האחרונות, לא הושיע גם ליהוקם של סוויפט הלוהטת, ג’ניפר הדסון וג’ודי דנץ’ (שפרשה מההפקה הבימתית שבוע לפני הבכורה אחרי שקרעה גיד אכילס, והוחלפה באיליין פייג’, ובסרט נראית בכלל כמו האריה הפחדן מ”הקוסם מארץ עוץ”), ג’יימס קורדן, רבל וילסון, אידריס אלבה ושאר מושכי קהל, שכאן התגלו כמרחיקי קהל. בכל מקרה לא הושקעה מחשבה יתרה בנסיון להמציא מחדש את היצירה, וכל טעות אמנותית שאפשר היה לעשות בעיבוד נעשתה (ד”ש מהג’וקים המרקדים בלונדון הפוסט־אפוקליפטית, שעשויים להפחיד לא רק ילדים).

לסרט לא היה סיכוי. אולי עם העיבוד הקולנועי הצפוי למחזמר “שדרות סאנסט” זה יצליח סוף סוף ללויד וובר. זה יהיה גם הצ’אנס האחרון אולי של גלן קלוז, בתפקיד נורמה דזמונד המזמרת, לזכות באוסקר. אולי בפעם השמינית זה יקרה לה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות