אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
גרסת הבמאי: האמן דניאל צאל מביים את צילומיו צילום: אוראל כהן

גרסת הבמאי: האמן דניאל צאל מביים את צילומיו

בתערוכתו החדשה אירגן צאל מסיבה של 50 אנשים בודדים; ברגע שפוסעים אל תוך חלל התצוגה מבינים שמסיבה זו לא

24.12.2019, 08:34 | רעות ברנע

שם תערוכת היחיד של דניאל צאל במוזיאון תל אביב, "המסיבה", הוא אמנם כשם העבודה המרכזית בה, אבל ברגע שפוסעים אל תוך חלל התצוגה מבינים שמסיבה זו לא. למרות שצילומיו של צאל מתארים צעירים, רובם בשנות ה־20 לחייהם, לצד שמחת החיים שמשתקפת מחלק מהעבודות, עולות מהן גם אי נוחות. צאל מגדיר אותה כ"חרדה", אבל, הוא מסביר, זו תחושה שעלתה אצלו רק בדיעבד.

דניאל צאל, זוכה פרס פרסר, על רקע "המסיבה". "כשהסתכלתי על התערוכה בשלמותה גיליתי חרדה אצל המצולמים", צילום: אוראל כהן דניאל צאל, זוכה פרס פרסר, על רקע "המסיבה". "כשהסתכלתי על התערוכה בשלמותה גיליתי חרדה אצל המצולמים" | צילום: אוראל כהן דניאל צאל, זוכה פרס פרסר, על רקע "המסיבה". "כשהסתכלתי על התערוכה בשלמותה גיליתי חרדה אצל המצולמים", צילום: אוראל כהן

צאל (34) הוא הזוכה הרביעי בפרס היוקרתי על שם לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר, לשנת 2018. הוא בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל ומעולם לא למד צילום באופן מקצועי, אבל זו האמנותית שבה הוא עוסק בעשר השנים האחרונות. מאז ומתמיד היו צילומיו של צאל מבוימים. כל פריים הוא רגע מתוכנן, שצולם עשרות פעמים, אבל בתוך עבודת הבימוי הוא מצליח ללכוד רגעים ספונטניים ויפים. כך למשל, בעבודה "רצים בפארק" שבה שלושה צעירים רצים בפארק אירופי ותוך כדי מסירים את הבגדים שלהם, זו סצינה שביצעו שוב ושוב והסתיימה אפילו בשבירת רגל של אחד המצולמים; או ב"ואלרי מקלפת ביצה", שבה קילפה המצולמת עשרות ביצים קשות לבקשת צאל, עד שהצליח ללכוד את הרגע האחד המבוקש.

"תמיד היה ברור לי שהצילום שלי יהיה מבויים, כי זה הדבר שהכי קרוב לציור. לטובת הצילומים אני מוצא לוקיישנים שמעניינים אותי ועובד עם מודלים, חלקם עובדים אתי כבר שנים. תמיד נמשכתי פחות לשחקנים או דוגמנים. לרוב מדובר באנשים שנוכחות מול המצלמה אולי מביכה אותם מעט. הצילומים אורכים שעות וזו עבודה אינטימית מאוד, אני תלוי בהם באופן מוחלט. הם עושים את זה מתוך אמונה בעבודה שלי ושייצא מזה משהו יפה שהם שמחים לקחת בו חלק ולכן בעיני התערוכה היא גם לגמרי שלהם".

הבחירה במודלים צעירים מכוונת?

"אני לא יודע אם זו החלטה מודעת. אלה אנשים פחות או יותר בגיל שלי, זה קצת כמו שאני רואה את העולם. יש בכולם דיוקן עצמי שלי. אני לא חוקר חבר'ה צעירים אלא עובד בשגרה היומיומית בעיר, שהיא מקום שביום אחד אפשר לחוות בו במקביל רגעים של אהבה, אלימות, בדידות ושמחה. המון דברים שקורים והמון דרכים לפתור אותם. בזמן הצילומים לא חשבתי על תחושת חרדה, אבל כשהסתכלתי על התערוכה בשלמותה, משהו בחוסר האינטראקציה בין הדמויות, חלקן מכונסות בעצמן, הרגיש לי כמו משדר איזו חרדה, תחושה שאותם אנשים נאחזים במה שיש להם, שומרים על עצמם ממקום הישרדותי".

העבודה המרכזית בתערוכה, "המסיבה", יוצאת דופן. היא מוצגת בקופסת אור ענקית בגודל של 7 מטר רוחב על 2.3 מטר אורך: במשך חמש שנים צילם צאל בסטודיו שלו ובמקומות נוספים אנשים רוקדים. "כל אחד רקד לבדו, לאיזו מוזיקה שרצה, באיזה מצב תודעתי שבחר. האינטראקציות ביניהם נעשו בפוטושופ". העבודה הסופית כוללת 55 אנשים שרוקדים "יחד", כאשר את המפגשים ביניהם יצר צאל בעצמו, מתוך מאות אפשרויות שהיו בידו. "זו עבודה שהניראות שלה היא של מסיבה מרובת משתתפים. אבל זו בעצם מסיבה שבה האינטראקציות הן לא אמיתיות, אני קורא להן 'אינטראקציות מפוספסות', כי במקור כל אחד מהם רקד לבד. זה היה עבורי תהליך ארוך שכלל מאות אפשרויות, אבל אחד החלקים המעניינים עבורי היתה האפשרות לשלוט עד כמה שאני יכול בתוצאה הסופית".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות