צעד קטן לאדם צעד גדול לטייקונים

ברצועת חלל שמקיפה את כדור הארץ נעים כיום 2,062 לוויינים פעילים. שוק כל כך עמוס ותחרותי, שאפילו קם לו שוק משני. מרבית פעילות הלוויינים הכרחית אך לא מסעירה וכוללת בעיקר שימושים לצורך תקשורת, תעבורת אינטרנט וצילומי אוויר. מעבר לרצועה הצפופה הזו אין אף אדם. עברו יותר מ־50 שנה מאז שהעולם חגג את הנחיתה הראשונה של האדם על הירח, וכמעט אותו הזמן מאז שדרך עליו אדם נוסף, ותקופה ארוכה היה נראה כי אחרי ההצלחה הזו, היחס הציבורי לחלל מסתכם באדישות מוחלטת.

הסיבות לכך היסטוריות. מה שהניע במשך שנים את שוק החלל היה המלחמה הקרה בין מזרח למערב. הקשר בין חלל, מדינה והגנה מושרש מראשיתו של "עידן החלל", והשימוש במרחבים אלו היה בעיקר ככלי לעימות צבאי בזמן המלחמה הקרה בין הגושים. גם עם נפילת הגוש הקומוניסטי לקח שנים רבות עד שהמגזר הפרטי התחיל לקחת חלק מהותי בתעשיית החלל. הסיבה לכך היתה כלכלית נטו. מורכבות הפעילות והסיכונים הרבים בשוק הופכים את שוק החלל למגזר לא מפתה עבור חברות פרטיות שמחפשות לפתח מודל עסקי יעיל וחסכוני, ממוקד שוק וכזה שימקסם את הרווחים.

ציום: גטי אימג'ס

כל כניסה של חברה כזו או אחרת היתה תלויה במשך זמן רב בהבטחה ברורה להשקעה ממשלתית שאין לה כל תלות ברווחיות. כך, בשנים 1958–2009 נשלטה כלכלת החלל על ידי ממשלות שמימנו אותה והיו היחידות שהורשו לפעול בה. שום "יד נעלמה" או כוחות השוק לא לקחו בה חלק.

כל ענקי הטכנולוגיה בקרב על החלל

אבל מאז הכל השתנה. בעשור האחרון לא פחות מ־13 מדינות שונות הקימו סוכנויות חלל, חלקן במקומות קטנים ולא צפויים כמו הפיליפינים, טורקיה, ניו זילנד, בוליביה ואיחוד האמירויות. וגם השוק הפרטי החל לפרוח – ב־2019 לבדה נהנו חברות פרטיות משיא השקעות של כ־5 מיליארד דולר — זינוק של 900% לעומת ההשקעה הממוצעת בתחילת שנות ה־2000, כך לפי נתוני Space Angels שעוקבת אחרי 1,635 חברות פרטיות שפועלות בענף זה.

השינוי בעשור האחרון שמכונה “שחר עידן החלל היזמי”, התחיל בעיקר מיוקרה, הישענות על חזיונות מפוארים של טייקונים מעולמות הטכנולוגיה והביא את “החלל החדש”, שבו לא רק מדינות אלא גם אינדיבידואלים עם כיסים עמוקים פועלים.

מה שהתחיל כניסיון להגיע למעמד יוקרה ייחודי מתחזק בשנים האחרונות מסיבה כלכלית לחלוטין. שוק החלל ששוויו נאמד היום בכ־345 מיליארד דולר, צפוי לפי הערכות של בנקי ההשקעות מורגן סטנלי, גולדמן זאקס, UBS ובנק אוף אמריקה להפוך ב־20 השנים הקרובות לתעשייה ששווה יותר מטריליון דולר. בין שמדובר בכלכלת ירח, מאדים, בין־פלנטרית, אסטרואידים או כלכלה שבכלל ממוקדת ומשרתת את החיים בכדור הארץ – השוק, כך מאמינים רבים, בדרכו הברורה לרתיחה.

בהיעדר הצדקה של ביטחון לאומי, המשאבים שהפנו המדינות לתחום חלל הצטמצמו משמעותית. אחת הדרכים שסוכנויות החלל מצאו כדי להצליח להישאר בחיים, היה למשוך פנימה את השוק הפרטי, על גבי הרעיונות וההון שלו. מאוחר יותר גילו כי המגזר הפרטי מספק גם יעילות. את רקטות פלקון 9, למשל, פיתחה SpaceX של היזם אלון מאסק ב־400 מיליון דולר. סוכנות החלל האמריקאית נאס"א טוענת כי לה היו נדרשים 4 מיליארד דולר כדי לפתח אותן.

אחת הדרכים למשוך יזמים היא להעניק להם פרסים. תוכניות החלל הממשלתיות בכל העולם ידעו דלדול מתמשך במשאבים מאז תום המלחמה הקרה בשנות השמונים של המאה הקודמת. בלי איום צבאי ממשי, כך נראה, לא היה למדינות אינטרס ברור לשמור את התקציבים, שלא לדבר על להגדילם. כדי בכל זאת להצליח לשמור על חדשנות בתחום, התחילו תוכניות החלל השונות, בעיקר זו של נאס"א, להציע פרסים שונים כדי לצמצם את אי־הוודאות העסקית ולעודד יזמים פרטיים להיכנס לתחום.

ריצ’רד ברנסון עם ווירג’ין גלקטיק. משקיע הון שצבר בעסקים אחרים בניסיון להטיס אנשים לחלל | ציום: גטי אימג'ס

כך, למשל, השנה ארבעת הארגונים הממשלתיים שמנהלים את תחנת החלל הבינלאומית, החליטו לאפשר לחברות פרטיות להציע פעילויות חדשות בתחנה. התחנה עצמה, מפלצת מרחפת בחלל בשווי 100 מיליארד דולר, ועשרות מטרים רבועים של מחקר מדעי בינלאומי, תשמש בדרך זו מעין מקפצה ליצירת "אקו־סיסטם עסקי בחלל", כך לפי נאס"א. חברות יוכלו להשתמש במשאבים המרהיבים שפותחו, שוכללו ותוחזקו על ידי מעצמות העולם בתחנת החלל במשך יותר מ־20 שנה, כדי לשמש עבורן מרחב לייצר, להתנסות, לפרסם ואפילו — לארח תיירים. הכל במטרה להוריד עלויות ולהפחית סיכונים לעשות עסקים בחלל.

שיטה אחרת לעידוד יזמות היא במענק "נקודת המפנה" (Tipping Point). בחמש השנים האחרונות העניקה נאס"א פרסים בשווי מצטבר של 120 מיליון דולר לקידום פרויקטים לבחירתה. רק בספטמבר האחרון היא חילקה 43 מיליון דולר ל־12 פרויקטים שונים. מקבל הפרס צריך מצדו להשתתף במימון של 25% לפחות מעלות הפרויקט הכוללת. באופן זה, נאס"א יכולה לקחת חלק בבחירה של אילו טכנולוגיות או אפיקים יזכו לתשומת לב וקדימות בפיתוח, וכל הזמן גם תוכל לחסוך בהשקעות הנדרשות. SpaceX של מאסק (3 מיליון דולר בפברואר השנה) ו־Blue Origin של ג'ף בזוס (10 מיליון דולר גם כן בפברואר) היו בין החברות שזכו לאורך השנים בפרסים למגוון רחב של מטרות, מפיתוח כלי אחסון לאנרגיה מתחדשת ועד לבניית מערכות הנעה לחלליות קטנות.

אגב פרסים, לא רק נאס"א מעודדת יזמות פרטית בתחום החלל באמצעות פרסים. בשנת 2007 השיקה ענקית האינטרנט אלפבית (החברה־האם של גוגל) תוכנית משלה שכללה פרס של 20 מיליון דולר עבור המיזם הפרטי הראשון שיצליח להגיע לירח. אף אחד לא עמד במשימה, אפילו שאלפבית מתחה את הדדליין של התחרות בארבע שנים נוספות. SpaceIL הישראלית והגבשושית "בראשית" לא היו זוכות בפרס, גם אם הגבשושיתלא היתה מתרסקת על פני הירח ברגע האחרון, פשוט משום שלא עמדה בזמנים.

מי יטפל בפסולת שמקיפה אותנו

מאז שנת 2009 השוק הפרטי נהנה מהשקעות פרטיות של כ־2 מיליארד דולר בשנה. 50% מהסכום מגיעים לתחום הלוויינים שעבר מעין הפרטה בשלב מוקדם יחסית. הלוויינים מייצרים גם את מרב ההכנסות בכלכלת החלל המתהווה עם מחזור של 245 מיליארד דולר בשנה החולפת לפי דו"ח של ה־Space Foundation.

היום קיימות כמה חברות ציבוריות שפועלות רק בתחום הלוויינים: גילת מישראל, SES ו־Intelsat מלוקסמבורג ו־DISH ו־EchoStar האמריקאיות, למשל, מספקות שירותי פס רחב לחלקים שונים בעולם, ו־Globalstar ו־Iridium האמריקאיות מציעות שירותי טלפון לווייני.

ג'ף בזוס עם בלו אוריג’ין | ציום: גטי אימג'ס

שוק הלוויינים פורח משום שהוא החלק המהותי ביותר בכלכלת החלל, שמספק את מרב התועלת לחיים על פני כדור הארץ. הם משמשים לערוצי נתונים מהירים ומרובים, משרתים את הדרישות הגוברות לאינטרנט מהיר ולאינטרנט של הדברים (IoT) לחלקים יותר נרחבים בעולם. הם משמשים בתכנון חקלאות, פיקוח על קרקעות ותחבורה, חיזוי מזג האוויר ושימושים ביטחוניים אחרים. שחיקת העלויות לאורך השנים הפכה אותם לפרויקט יחסית פשוט, שגם מדינות חלשות יותר יכולות להשלים. בעשור האחרון מספר המדינות ששיגרו לוויינים לחלל זינק מ־50 ל־82. היום כל כך פשוט לשגר לוויינים עד שסטארט־אפ קטן מעמק הסיליקון בשם Swarm אפילו העז לשגר ארבעה כאלו בינואר 2017 מבלי לקבל אישור מאף גורם, וכמעט גרם לתאונת שרשרת בין־כוכבית.

שוק זה מפותח כל כך עד שכבר היום מגדירים את רצועת הלוויינים, על 36 אלף הקילומטרים שלה, כ"צפופה, מעורערת ותחרותית" ואת הפסולת שהיא מייצרת כ"בלתי אפשרית". ההערכות הנוכחיות הן כי במסלול כדור הארץ הנמוך חגים כ־23 אלף עצמים שקוטרם גדול מ־10 סנטימטר, כחצי מיליון חלקיקים שקוטרם בין 1–10 ס"מ, ומעל ל־100 מיליון חלקיקים קטנים מסנטימטר אחד. רוב האובייקטים האלו נוצרו בעשור האחרון לבדו.

זה כמובן לא מספיק כדי לדחוף לוויסות מתואם בין מדינתי של הלוויינים. ההפך הוא הנכון. כדי להמשיך לספק את התאווה לאינטרנט מהיר ועצמאות תקשורתית, חברות פרטיות בונות היום "מגה־קונסטלציות לווייניות", שהן קבוצות ענק של לוויינים (לעתים לוויינים קטנים המכונים Smallsat) שמשוגרים בו־זמנית ומתקשרים זה עם זה כדי להבטיח כיסוי טוב יותר. SpaceX, למשל, שיגרה בנובמבר 60 לוויינים מתוך קונסטלציה הקרויה Starlink שצפויה לכלול בסוף התהליך אלפי לוויינים. באותה התקופה OneWeb שיגרה מקבץ ראשון של הקונסטלציה שאותה היא מכנה Pathfinders וצפויה לכלול כ־2,000 לוויינים. לאמזון יש פרויקט משלה תחת השם Kuiper שבו היא מתכננת להוסיף מערכת שתכלול עוד 3,000 לוויינים. איך לנהל את המספרים העצומים והפסולת שהם מייצרים? זו שאלה שנותרה פתוחה.

קפיצה קטנה במחיר מציאה

החסם הדומיננטי, והנקודה שבה חייבים לחתוך עלויות אם רוצים שכלכלת החלל אי פעם תגשים את עצמה, קשורים למסעות בחלל. בנאס"א יודעים זאת והקימו לשם כך את תוכנית Commercial Crew שבעיקרה רכישת השירותים המהותית ביותר של הסוכנות ואולי המפתח לפיצוח כלכלת החלל.

נכון להיום, סוכנויות החלל נשענות על מעבורות הסויוז הרוסיות כדי להוביל אסטרונאוטים וציוד אל תחנת החלל הבינלאומית. כל מושב לאסטרונאוט עולה לסוכנויות לא פחות מ־82 מיליון דולר. בנאס"א רוצים לסיים את התלות הזו מהר ככל הניתן ולהוריד את העלויות הגבוהות.

בחמש השנים האחרונות סוכנות החלל האמריקאית שילמה 3.1 מיליארד דולר ל־SpaceX ו־4.8 מיליארד דולר לענקית התעופה בואינג כדי שיפתחו קפסולות שיוכלו לשגר ארבעה אסטרונאוטים ולפחות 100 קילוגרמים נוספים של ציוד לחלל. שתי החברות זכו במכרז ב־2014 והיו אמורות להשלים את הפרויקט כבר ב־2017, דדליין שנמתח וצפוי להתממש, נכון להיום, רק בשנה הבאה. לפי דו"ח מעקב ששחררה נאס"א בנובמבר האחרון, מושב בכלי של בואינג (Starliner) צפוי לעלות 90 מיליון דולר ומושב בכלי של SpaceX (בשם Crew Dragon) צפוי לעמוד על 55 מיליון דולר.

גם לוקהיד מרטין לוקחת חלק במירוץ, אם כי היא מתמקדת בטווחים ארוכים יותר. בשנים האחרונות חברת כלי התעופה הוותיקה הצטרפה למאמץ להטיס אנשים שוב לירח, ואולי בסופו של יום גם למאדים בפרויקט כמוסות אוריון שנועד להנחית את האשה הראשונה על הירח ב־2024. לצידה פועלת גם שורת סטארט־אפים כמוAstrobotic, Masten Space Systems ו־Moon Express, שזכו בחוזים שמנים מנאס"א לפתח קו הובלת מטען לירח, פרויקט המכונה "Lunar Catalyst".

ייעול המסעות לחלל ושחיקת העלויות נועדה לא רק לסייע למוסדות ממשלתיים, אלא גם כדי לקדם תחום חדש – תיירות חלל. בבנק ההשקעות השוויצרי UBS העריכו כי שוק זה יהיה הראשון לפרוץ בכלכלת החלל. בעוד עשור, טענו בדו”ח מיוחד על התעשייה במרץ אשתקד, טיסות במהירות גבוהה דרך החלל החיצון יתנפחו לשווי שוק של 20 מיליארד דולר, ותיירות החלל תהיה שוק בשווי 3 מיליארד דולר. ההנחה הגורפת של האנליסטים היא שככל שהאמינות תעלה והמחירים יעלו, מה שנראה היום כמו סיפור בדיוני או חלום רק לעשירים, יהפוך לתופעה שכיחה.

אין חברה שחולמת על היום הזה יותר זמן מאשר וירג'ין גלקטיק, החברה של איל ההון ריצ'רד ברנסון שהוקמה ב־2004 לקול פקפוק והרמת גבה. החברה השלימה הנפקת מניות באוקטובר האחרון והפכה לחברה הציבורית הנסחרת הראשונה, שכל תכליתה הוא תיירות חלל. גלקטיק השיקה את מטוס החלל בפיתוחה, ה־VSS Unity, עוד ב־2016, והיא מתכננת להציעה טיסה של 90 דקות הכוללת חוויית אפס כוח כבידה ונוף של כדור הארץ מהחלל תמורת רבע מיליון דולר. ברנסון מבטיח שהוא עצמו יהיה הנוסע הראשון.

אבל ברנסון הוא לא היחיד שחולם על תיירות חלל. בבלו אוריג'ן של בזוס עובדים גם על מערכת רקטות בשם New Shepard, שלפי התכנון תיקח תיירים למסע קצר לשפת החלל ותעניק גם היא חוויה של אפס כבידה תמורת כמה מאות אלפי דולרים. ב־SpaceX כבר מכרו כרטיס ראשון לטיסה פרטית סביב הירח ליוסאקו מאזאווה שמתוכננת להתרחש ב־2023. בחברה גם מתכננים להשתמש ברקטות Starship שבפיתוחה בשביל תיירות מעט יותר "מסורתית", ומתכננים להשלים באמצעותן טיסות במהירות גבוהה דרך החלל החיצון, כמו למשל טיסה מניו יורק לשנגחאי בתוך 39 דקות, במקום ב־15 שעות כיום.

Gateway Foundation, חברה פרטית קטנה מלוס אנג'לס, מפתחת כבר היום את רעיון מלונאות החלל. בחזון החברה הם מתכננים לבנות מעין נמל חלל שיקיף את כדור הארץ ויוכל לתת בית לעד 450 חוקרים, ולא פחות חשוב מכך, לתיירים שיקדישו את זמנם כדי לקבל השראה מהסביבה המיוחדת, אבל גם ייהנו מבילוי במסעדות, ברים, מתקני ספורט ואפס כוח כבידה. שמו של המלון המתוכנן הוא "מלון פון בראון" על שם המדען ורנר פון בראון, חלוץ בתחום המסע בחלל, שעבד עבור המפלגה הנאצית וגויס אחרי המלחמה לעבוד עבור ארה"ב. את הבנייה של הפרויקט המשוגע הזה מתכננים כבר ל־2025 לקולם של ספקנים רבים. עלות הקמת התחנה צפויה להיות 60 מיליארד דולר, ושהות בת שלושה ימים צפויה לעלות 5 מיליון דולר בסוויטה יוקרתית ו־2 מיליון דולר בחדר סטנדרטי. כל הטוב הזה "ולא תצטרך לישון ליד קוסמונאוט רוסי נוחר," אמר מנכ"ל ונשיא החברה ג'ון בלינקוב באוקטובר בראיון.

בינתיים לנאס"א רעיון ישים יותר. בתחילת השנה הודיעה סוכנות החלל כי תפתח את תחנת החלל הבינלאומית לאסטרונאוטים פרטיים. הכוונה היא להתחיל עם שתי טיסות פרטיות בשנה כשכל טיסה תארך עד 30 יום ותעלה בסך הכל כ־50 מיליון דולר. נאס"א עצמה צפויה לקבל 35 אלף דולר עבור כל יום אירוח של אסטרונאוט פרטי בתחנת החלל הבינלאומית.

שיגור רקטה מסוג פלקון של חברת SpaceX | ציום: SpaceX

המלחמה הבאה: על משאבים בחלל

האסטרופיזיקאי ניל דה־גרס טייסון הכריז ב־2015 כי הטריליונר הראשון על פני כדור הארץ יהיה מי שינצל את משאבי הטבע שקיימים על אסטרואידים. "אני מסתכל על מלחמות שנלחמו על הגישה למשאבים", אמר בראיון למגזין "Salon". "זה יכול להיות נחלת העבר, ברגע שהחלל יהפוך לחצר האחורית שלנו", הוסיף. את הקביעה הזו הוא העניק בשיאה של ההתלהבות מכריית אסטרואידים, אפילו שלא היתה יכולת אופרטיבית כזו בנמצא.

הפיתוי ברור. לפי הערכות, יש כ־9,000 אסטרואידים (Near־Earth Objects או NEO) קרובים לכדור הארץ, שנושאים משאבים בעלי ערך כלכלי כמו מים, פלדיום, אירידיום, פלטינום, רדיום, אוסמיום, מגנזיום ורותניום. מתוך אלפים כאלו, יש בין 700 ל־800 אסטרואידים ש"קל" יותר להגיע אליהם מאשר לירח. בגולדמן זאקס טענו אפילו שכריית אסטרואידים "יכולה להיות מציאותית יותר מהנתפס".

כל הטוב הזה יכול להיות של מי שרק יצליח לעשות זאת. כך לפחות לפי הקונגרס האמריקאי שהעביר ב־2015 את חוק החלל וקבע את הלכת “כל הקודם זוכה” (finders–keepers), כך שחברות פרטיות יהיו זכאיות לשמור או למכור כל מה שהן יפיקו בחלל. סקוטלנד, רוסיה ואיחוד האמירויות מיהרו בעקבות כך להעביר חוקי כרייה משלהן. בין 2012 ל־2016 ההתלהבות היתה בשיאה עם ההכרזה על כריית אסטרואידים כתעשייה עתידית של 100 טריליון דולר. נאס"א שיגרה באותן שנים את אורסיס־רקס, גשושית שמקיפה ולומדת את האסטרואיד בנו וצפויה לשוב לכדור הארץ ב־2023. באוניברסיטת קולורדו הציעו תוכניות לימוד לכריית אסטרואידים ואפילו ג'ף בזוס התחיל לדבר על התחום.

בעמק הסיליקון קמו שני סטארט־אפים קטנים ומלהיבים: האחד, Planetary Resources, גייס בזריזות 50 מיליון דולר ממשקיעים כמו אריק שמידט ולארי פייג' מגוגל, ריצ'רד ברנסון והבמאי ג'יימס קמרון, והשקיע את מרצו בפיתוח לוויין מיניאטורי לסרוק אסטרואידים למינרליים ובבניית מסד נתונים על הפוטנציאל הכללי של עשרות אסטרואידים; השני, Deep Space Industries, קם זמן קצר אחריו וקיבל במהרה חוזים מנאס"א כדי לבנות חללית כרייה זולה שמחירה לא יעלה על 10 מיליון דולר. שתי החברות ביחד קיבלו מימון ישיר מלוקסמבורג הקטנה ששאפה בגלוי להיות "עמק הסיליקון" של כריית האסטרואידים.

היזמים בתחום נהנו באותה תקופה מהבהלה לזהב אסטרואידי, וחלום החלל הפרוע היה להפוך למיליארדרים בן לילה. אך באותה המהירות ההתלהבות שככה. מאז ועד היום הכריזו גורמים שונים בתעשייה שוב ושוב על התפוצצות הבועה. שני הסטארט־אפים המלהיבים נמכרו לחברות שלא היה להן שום עניין בפעילות הליבה. משקיעים בענף קבעו כי מדובר בהתפכחות ובהבנה כי חוסר הוודאות כה גדול, והמסע הפוטנציאלי של המחצבים חזרה אל כדור הארץ כה יקר, שהתחום כולו אינו משתלם כלכלית ואין שום דרך להצדיק את ההשקעה הענקית הנדרשת לפיתוח אפיק של כלכלת חלל זו.

תחום נוסף בכלכלת החלל המדומיינת הוא יישוב הירח. במאי האחרון דלפו מסמכים של נאס"א שחשפו כי סוכנות החלל מתכננת 37 שיגורי רקטות, שצפויות להוות את הבסיס הלוגיסטי להקמתו של בסיס ירח לשהות ארוכת טווח. מי שלא הסתירה את הפעילות המדוקדקת שלה בתחום היא סוכנות החלל האירופית (ESA) שעובדת על רעיון מסוג זה כבר חמש שנים.

התוכנית שמכונה "כפר הירח" (Moon Village), אינה משימה של מדינה אחת. לפי מנכ"ל הסוכנות האירופית יוהאן דיטריך־וורנר, הכפר צריך להכיל "שותפים מכל העולם התורמים לקהילה באמצעות משימות רובוטיות ומאוישות ותמיכה של תקשורת לוויינית". את ההרפתקה הזו מתאם היום איגוד כפר הירח (MVA) שמונה 220 חברים מ־39 מדינות ושכל תכליתו לשמש ארגון גג, ניטראלי פוליטית, לקהילה מגוונת של פרויקטים מתחומים שונים (טכניים, מדעיים, תרבותיים וכלכליים) לשמש זרז ליצירת שיתוף פעולה בינלאומי רחב ככל הניתן ולמנוע שכפול מאמצים. אחד העקרונות המוסכמים של איגוד זה הוא "תמיכה בפיתוח כלכלי של הירח".

הרעיון פשוט: להקים מרכז חיים שישמש תחנת מחקר, יעד מטיילים ותחנת ביניים לבסיסים מאוישים אחרים בחלל החיצון. אפילו המיקום כבר מוסכם וצפוי להיות על שפת מכתש שקלטון בקוטב הדרומי של הירח. במיקום ישנה סבירות גבוהה להימצאות קרח שיכול לשמש ליצירת חמצן, וקיים פוטנציאל כמעט בלתי פוסק של תאורה סולארית שיכולה לשמש מקור אנרגיה יציב ובמקביל גם צל קבוע במכתש שיכול לשמש אזור אחסון לחומרים רגישים יותר. כבר היום עובדים ה־MVA וה־ESA עם חברות פרטיות ועם ממשלות סין, רוסיה וארה"ב כדי לפתח מדפסות תלת־ממדיות מיוחדות לבניית המתקן ולהחליט על האסטרטגיות המוצלחות ביותר כדי להוציא משימה מורכבת כזו לפועל. בנובמבר האחרון, עם ההודעה על הגדלת התקציב השנתי של ה־ESA ב־20% לעומת 2016, הכריז דיטריך־וורנר כי כעת מגיעים בסוכנות לפעולות קונקרטיות כדי להוציא את הרעיונות האלו לפועל.

החזרה לירח צפויה, לפי סוכנויות החלל השונות, להזניק את מה שמכונה "כלכלת הירח", שם גג לתעשייה פרטית שיכולה להתפתח במהירות בירח. זו תכלול לא רק כריית מתכות יקרות, אלא גם הפקת מים קפואים מהקטבים והפרדתם (באופן תיאורטי) למימן וחמצן כדי שיוכלו לשמש במדחפי רקטות ולהפוך את הירח לתחנת דלק למשימות למאדים.

אלו בשורות טובות בעיקר לאלון מאסק שעומד בחזית המאמץ ליישב את מאדים — פתרון למה שהוא רואה כמלחמה הבלתי נמנעת מול הבינה המלאכותית. בחזון האימים של מאסק, כשמערכות הבינה המלאכותית יעלו על האדם, SpaceX שלו תספק את קפסולות המילוט לאנושות. מאסק, ששאיפת חייו היא למות על מאדים, מבטיח לשגר בני אדם לכוכב האדום עד 2024. גם חברת התעופה בואינג עמלה על פיתוח הציוד הנדרש במטרה הסופית לשגר קפסולה מאוישת באסטרונאוטים שתוכל לטוס אל תוך החלל העמוק ואף להגיע למאדים.

עשרות שאלות ללא מענה

סביב כל אלו עומדת שאלה אחת פתוחה ומורכבת. אמנת החלל החיצון מ־1967 קובעת כי החלל החיצון הוא "ירושת האנושות כולה", ולאף אחד אסור להכריז ריבונות על גומי השמים. לכן סובבות את כלכלת החלל עשרות שאלות פתוחות, בהן למי תהיה את הטענה החזקה ביותר לחצוב מינרלים מכוכבי הלכת? מי יורשה לחצוב את קרח קוטבי הירח? מי ישים סוף ללוויינים בשמים? האם האנשים הראשונים, אם יהיו, על מאדים יורשו לעשות בסביבה כרצונם? כיצד יהיה ניתן לבלום שימוש בחלל כמרחב לחימה חדש? ואיך מדינות יצליחו להחליט ולהסכים על ניהול אותו חלל קרוב ורחוק אם הן לא מצליחות להגיע להסכמי שלום וסחר בכדור הארץ?

בינתיים ההפך הגמור מתחולל. בסוף אוקטובר חשפו האחראים על מדיניות החלל הסינית את תוכניתם להקים אזור כלכלי בחלל־ירח עד שנת 2050, עם פוטנציאל לייצר 10 טריליון דולר בשנה שישמשו מקורות חדשים לכלכלה הסינית וככלי לשמירה על הביטחון הלאומי של המעצמה העולה. מנגד דונלד טראמפ הכריז על הקמת חיל חדש — חיל החלל, וסגן הנשיא מייק פנס הודיע כי ארה"ב תשוב לירח עד 2024. "האסטרטגיה החדשה שלי היא להכיר בחלל כמרחב לחימה, בדיוק כמו היבשה, האוויר והים". אמר טראמפ אשתקד. "יש לנו חיל אוויר, אולי נקים גם חיל חלל".

מתי החזון יתורגם ליכולת לייצר רווחים עבור משקיעים? בסוף אוקטובר האחרון הונפקה וירג’ין גלקטיק של ברנסון והפכה לראשונה שנסחרת בבורסה של ניו־יורק. SpaceX של מאסק ובלו אוריג’ין של בזוס נשענות עדיין על כספי היזמים עצמם ועל כספי בנקי השקעות, אבל סביר להניח שככל שמימוש החלום יתקרב, כך גם הן יתקרבו להנפקות. וכשאלו יקרו, אין כמעט ספק שאלו יהיו בין ההנפקות המדוברות ביותר של העשור, בדומה לכל אירוע שקשור לחברות של שני היזמים שמובילים אותן.