צילום: גלית איתן
אני האחרת: תערוכה חדשה של האמנית מיכל היימן
כשהיימן זיהתה את עצמה בתצלום של אישה במוסד לחולי נפש במאה ה־19, נולד פרויקט מתמשך. התערוכה השנייה בו מוצגת כעת בוושינגטון
ב־2012 גילתה האמנית מיכל היימן את עצמה בתמונה מהמאה ה־19. כן, זה נשמע קצת משונה, אבל כך היה. היא מצאה את עצמה בדמות אישה שצולמה ב־1855 באסיילום (מקלט או בית משוגעים - למרות שהיימן עצמה משתמשת במילה הלועזית כיוון שאין לה מקבילה מדויקת בעברית) בלונדון. "המבט בתצלום, האופן בו אני יושבת, השביל באמצע, ההתנגדות. אני מאוד שונה שם משאר המצולמות", היא מסבירה. הגילוי הזה הוביל אותה למחקר ארוך שלווה ביצירה משל עצמה של סדרה של צילומים וסרטים. השלב הראשון של הפרויקט הוצג לפני שנתיים במוזיאון הרצליה תחת הכותרת "AP - Artist Proof 1855-2017", והשלב השני שלו מוצג בימים אלה בוושינגטון די.סי תחת השם "Radical Link: A New Community of Women, 1855-2020". זוהי התערוכה המוזיאלית הראשונה של היימן בארה"ב והיא מוצגת ב־American University “Museum at the Katzen Arts Center. מה־21 בינואר 2020 יוצג השלב השלישי של הפרויקט בלוס אנג'לס.
היימן (65) היא אחת האמניות הותיקות והמוערכות בשדה המקומי. היא גם חוקרת, אוצרת ומרצה (בבצלאל ובאוניברסיטת ת"א), והזוכה הראשונה בפרס שפילמן למצוינות בצילום ומחקר (2010) שמעניקים מכון שפילמן ומוזיאון ישראל. היא גם פעילה חברתית בתחום זכויות נשים, והקימה ארגון הפועל למען שוויון מגדרי בשם "נשים באקדמיה".
"יש בזה מימד מיסטי" היא אומרת על הזיהוי, "למי שמחפש מיסטיקה. "אבל זה לא קשור לגלגול נשמות או משהו מהסוג הזה. אלה פשוט דברים שטמונים במקומות שאם מגיעים אליהם – נוצר חיבור. אי אפשר לאשפז אותי כשאני אומרת שזו אני, מפני שאני יודעת שהתצלום צולם לפני 150 שנה ושזה לא יכול להיות, אבל כשאני מביטה בתצלום אין לי ספק שזו אני. המרווח הזה של התודעה הכפולה הוא מעשה האמנות. האמנות מאפשרת לגשר בין זמנים, לא להפוך לעוד חדשות מומצאות אלא לאמיתות.
“המרווחים האלה וביטול הקטגוריות הזה מונכחים בחללים שאני בונה, גם בחלל בו הצגתי במוזיאון הרצליה וגם בחלל הנוכחי בארה"ב. אני לא היחידה שגילתה צילומים או ציורים בהיסטוריה והרגישה שזה דומה לה, אבל משהו בצילום הזה של 'plate 34' קרא לי לפעולה. הרבה מהתצלומים בספר היו של נשים עם אותה התלבושת, אז החלטתי לתפור לעצמי את השמלה הזו ולנסות להגיע למאה ה־19 ולהיכנס בעצמי לאסיילום בעזרתה. ואז הבנתי שאני לא יכולה לנסוע לבד. שאני חייבת לבנות קהילה ולנסוע יחד איתה. הזמנתי כ־150 איש וצילמתי אותם לבושים בשמלה הזו. בחלק מהמקרים גם הכנתי מסכות של אנשים שרציתי לקחת איתנו וצילמתי אותן".
בין המצולמים של היימן אפשר לאתר גם פרצופים מוכרים – הן מעולם האמנות המקומי כמו ד"ר איה לוריא (שגם אצרה את התערוכה בהרצליה) או דפני ליף ומרב מיכאלי. אבל הכוונה שלה לא היתה בהכרח לפנות לאנשים שהקהל מזהה, להיפך: "אלה בני משפחה, עובדים זרים, מחפשי מקלט, דוברי שפות שונות, זוגות, נשים, גברים וחסרי מגדר. חלקם הם באמת פנים מוכרות, אבל עכשיו כשאני מציגה אותם בוושינגטון אף אחד לא מזהה אותם ואני אוהבת את זה".
ב־2017 זה קרה שוב, כשהיימן זיהתה את עצמה בתמונה של אישה נוספת באסיילום, הפעם במוסד שפעל בוונציה בתחילת המאה ה־19. לתערוכה בוושינגטון התווסף בעקבות כך גם סרט נוסף שעשתה יחד עם בתה אמילי, בו שהיא נכנסת אל האסיילום באמצעות הגונדולות של העיר. במקביל, היימן עתידה להוציא בקרוב ספר שיסכם את הפרויקט, עם מאמרים שלה ושל כותבים אורחים. היא ממשיכה לחקור את נושא הנשים באסיילום במקומות שונים בעולם – מחקר שמביא אותה למקומות בלתי צפויים ולמסקנות גם לגבי החיים שלנו היום. "דרך הדמויות האלה אני מקווה שאוכל להצביע על המוסדות הללו כנתונים בעצמם בתוך הרשת, הגריד, המערכת, וגם על גורלן של נשים בתוך המערכות האלה".
את מרגישה שיש לנושא הזה אימפקט גדול יותר בעידן Me Too?
"כן, היתה איזו תחושה של פריצה שקרתה אף שלא התאמצתי עבורה, והתערוכה בוושינגטון זכתה כבר לשלוש ביקורות בגופי תקשורת אמריקאיים".