רגע-לפני Metoo#: הסרט "פצצה" מספר את החדשות על ערוץ החדשות

בסרט "פצצה" צועדים התסריטאי צ'רלס רנדולף והבמאי ג'יי רואץ' על חבל דק כשהם מנסים להפוך את אחד הסיפורים הגדולים והחשובים של רגע-לפני-עידן Metoo# לסאטירה פוליטית ותקשורתית.

הסרט מספר על התביעה המשפטית שהוגשה נגד רוג'ר איילס (ג'ון ליתגו), נשיא רשת פוקס ניוז, על ידי אחת ממגישות הרשת, גרטשן קרלסון (ניקול קידמן), תביעה שהולידה חקירה פנימית שהודלפה לתקשורת וחשפה שאיילס, וכמה מהמגישים הבכירים ברשת (למשל, ביל אוריילי) הטרידו, סחטו ותקפו מינית עובדות ברשת במשך שנים, פרשיות שהושתקו באמצעות תשלומים בסך עשרות מיליוני דולרים.

ניקול קידמן ב"פצצה". סרט הקולנוע המבדר הזה הופך להיות למהדורת החדשות הכי חושפנית | צילום: איי פי

הסרט מתמקד בדמותה של מייגן קלי (שרליז תרון), כוכבת הרשת, שבעקבות התביעה מתלבטת האם להצטרף לרשימת העדות ולספר את סיפור התקיפה שלה. רנדולף, שזכה באוסקר על התסריט שכתב ל"מכונת הכסף", משתמש כאן בטכניקה נראטיבית דומה: דיבור מהיר ופנייה ישירה למצלמה באופן שיוצר מודעות לכך שזה לא רק סיפור חדשותי, אלא סרט העוסק בפער שבין "חדשות" לבין "אמת".

רואץ', במאי קומדיות שהתמחה בשנים האחרונות בבימוי דרמות פוליטיות טלוויזיוניות, מדגיש את המרכיב החדשותי בכך שהוא מלהק את בארי אקרויד, הצלם הקבוע של קן לואץ', לצלם את הסרט עם מצלמת פילם על הכתף. כשהחדשות הופכות לבידור, סרט הקולנוע המבדר הזה הופך להיות למהדורת החדשות הכי חושפנית.

הדמויות הראשיות בסיפור חתומות על הסכמי חשאיות שאוסרות עליהן להתראיין או לספר את סיפורן, אבל תחת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית אין שום מניעה להפוך אותן לדמויות ביצירה אמנותית ובכך לעקוף את ניסיונות ההשתקה והטיוח ולהביא את הסיפור הזה אל המסך.

בתור אחד הסרטים הגדולים הראשונים שסוקרים את מהפכת Metoo# ואת השלכותיה על עולם הבידור והתקשורת (לפחות עד שיגיעו הסרטים שיעסקו בהארווי וויינסטין, פרשה שהתפוצצה בדיוק שנה אחרי פרשת רוג'ר איילס) - "פצצה" הוא סרט שחשיבותו העיקרית היא בחשיפת התופעה, ובהצגתו את העובדה שהטרדות מיניות, עד כדי טרור מיני, הן גם מנת חלקן של נשים חזקות ומפורסמות, ושהדרך היחידה להילחם היא להתאחד, לדבר ולחשוף את את זהות התוקפים.

אבל זה לא מקרי כנראה שאת "פצצה" יצרו שני גברים, כי זה לא רק סרט על הטרדות מיניות, אלא גם סרט שבוחר לעצמו מטרה קלה למדי, בוודאי מול קהל ליברלי. קל להציג את רוג'ר איילס, אחד האסטרטגים הגדולים של השמרנים האמריקאים, בתור תוקף מיני סדרתי על חשבון המציאות שנחשפה מאז: שתקיפות מיניות אינן עניין מפלגתי, ושגברים מהימין ומהשמאל הטרידו וניצלו נשים באופן שווה. יש משהו לא הוגן למאבק הפמיניסטי באופן שבו מצמידים רואץ' ורנדולף את עניין ההטרדות להשקפת עולם פוליטית.

"פצצה" אינו לבד. אדם מקיי, שותפו של רנדולף ליצירת "מכונת הכסף", ביים את הפיילוט בסדרה "היורשים", שנוצרה בהשראת משפחות מרדוק (הבעלים של פוקס ניוז) ורדסטון; ו"בקול רם", הסדרה עם ראסל קרואו, סיפרה את סיפורו של רוג'ר איילס, כשהפרק השביעי התמקד בסיפור שמוצג גם ב"פצצה" (כשהוא מוותר על דמותה של מייגן קלי).

אך בעוד סדרות הטלוויזיה מתמקדות בגברים הכוחנים והמושחתים, ומציגות אותן כגיבורים טראגיים תאווי בצע וכוח שנפילתם בלתי נמנעת (ושעצם ההתמקדות בהם יוצרות אמפתיה בלתי נמנעת עם מפלצות), "פצצה" - שכל כך לא רוצה ליצור הזדהות עם איילס עד שהוא אפילו לא מספר שהוא מת פחות משנה אחרי הדחתו מהרשת - בכל זאת ייחודי בכך שהוא מתמקד אך ורק בנשים ומעניק להן את הכוח לספר את הסיפור וכך לשנות את ההיסטוריה: תחילה בפוקס ניוז, ואז בהוליווד, ובהמשך אולי אף בבית הלבן.

סיפורן של נשות פוקס ניוז היה חלוצי, אבל המהפכה האמיתית הגיעה שנה אחר כך עם נפילתו של הארווי וויינסטיין. אולי כך גם עם "פצצה": סרט חשוב, ולרגעים מהנה, אבל כזה שמעורר תקווה שהסרטים המשמעותיים והמהפכניים יותר על התופעה עכשיו בדרך.