לשבור את הגלים: סיפורם של רודפי הסערות

בחודש מרץ האחרון, ביום חורפי וסוער בהרבה מהרגיל לעונה, נעצרה שיירת רכבי מרצדס מסחריים שחורים סמוך לקו המים באחד מחופי הפרא העתיקים של מחוז דונגל בצפון־מערב אירלנד. יושבי הרכבים פתחו את חלונותיהם כדי לחוש את עוצמת הסערה המתחזקת שהחלה לטלטל את מימי האוקיינוס האטלנטי. המדידות הראו שמהירות הרוח עלתה על 130 קמ“ש. הגלים המשתוללים היו כמעט בגובה של מבנה בן שלוש קומות. פתיתי שלג מעורבבים בברד צולף נחתו על רכבי היוקרה. מחזה הסערה היה תנ“כי בעוצמתו.

החבורה שאכלסה את השיירה ידעה שהגיע הרגע שלשמו התכנסה מכל קצות תבל. כעת עליהם למצוא דרך לרכוב על גלי הפרא שיצר המפרץ העתיק. ההתרגשות לפני הכניסה למים היתה עצומה, אך גם הדריכות לקראת תחרות גלישת הרוח המסוכנת בעולם - תחרות “רודפי הסערות“, המאורגנת אחת לכמה שנים על ידי חברת רדבול. התנאי לקיומה: מציאת סערה מושלמת ושינועם המהיר של המתחרים היישר ללבה.

המראות והצילומים שיוצאים ממפגש כה נועז בין אדם לטבע, מרהיבים. הספורט והתחרות תופסים מקום שולי. המחזה של גולש מרחף הפוך כמה מטרים מעל גלי ענק, כשלפתע משב רוח אדיר תולש ממנו את כל ציוד הגלישה שלו ומשליך אותו הצדה כאילו היה פיסת נייר, אל תוך הר קצף מבעבע שנע במהירות ועוצמה בלתי נתפסים - הוא הסיפור. דרוש אומץ הלב (יש שיקראו לזה טירוף או טיפשות) כדי לצעוד עם הגלשן הישר אל תוך הביטוי הפרוע ביותר של הטבע. דרוש גם יצר הרפתקנות בלתי מרוסן שישלח אנשים לבדוק אם הם יכולים לצאת לדו־קרב עם איתני הטבע ולצאת כשידם על העליונה.

אבל לא צריך להרחיק עד חופיה הנטושים של אירלנד כדי לחזות באנשים הנכנסים מרצון לעין הסערה. “חוף הכנסייה“ הפראי, הסמוך למכון לחקר ימים ואגמים בחיפה, מצליח למשוך אליו בכל סופת חורף את “רודפי הסערות“ המקומיים: קומץ ייחודי ו“מורעל“ של גולשי רוח וקייט סרף (מצנחי גלישה) שחיים כדי לרכוב על גלי הענק שמייצרות הסערות. בשבוע שעבר, בימים שבהם רוב האנשים חסו תחת שמיכות ומול התנור, הם התבקצו בחוף והכינו את גלשניהם, רוכבים על גלים מפלצתיים וקירות מים בלתי מרוסנים.

“כשאני נכנס לגלוש בתנאים כאלו, רמת הריכוז שלי גבוהה“, מספר ארז טל אור, גולש סערות ותיק מחוף הכנסייה. “הים תמיד מסוכן במידה מסוימת ויש להתייחס אליו בכבוד ומתוך ידיעה שאנחנו החלשים. גם כשאתה בשליטה מלאה, דברים עלולים להשתבש. כשיש סערות אין כמעט מקום לטעויות, ואם טעית, במקרה הטוב אתה משלם על זה במכה יבשה בלבד. במקרים קשים יותר זה יכול להסתיים בצלעות שבורות, פגיעות ראש וציוד הרוס“.

טל אור, שמקפיד להיות שם על הגלשן בכל פעם שיש סערה, כבר ראה כיצד זרמים וגלי ענק יכולים להטיח את טובי הגולשים אל עבר סלעי החוף ולעשות שמות בגופם. ניסיונו האישי רב־השנים, שבין השאר כולל “תקלות, פציעות ומקרים שעל גבול החיים והמוות“, לימד אותו להיות דרוך ואפילו לפחד במידה מסוימת, לדבריו.

בסערה האחרונה התמודד בעצמו עם משבר מורכב כשהמצנח שלו התעופף הרחק ממנו בבגלל משב רוח עוצמתי. הוא מצא את עצמו חותר ומתערבל בים הסוער. את דרכו החוצה מהמים עשה הודות לחברים מנוסים שהיו לצדו. “תמיד טוב לגלוש עם חברים ברמה גבוהה שיכולים לעזור אחד לשני כשקורה משהו“, הוא מודה, “מכיוון שבים כזה, אפילו סירות הצלה לא יגיעו אליך“.

לאחר כל תקרית כזו טל אור מקפיד לבצע תחקיר עצמי ולהבין היכן כשל ומה ניתן לשפר. הכרת תנאי הים והרוחות באופן מדויק, בדיקת תקינותו של הציוד והתאמתו לתנאים ולזרמים, הבנה מוקדמת של נקודות היציאה מהמים ואפשרויות החילוץ, אלה התנאים המקדימים לכניסה למים בסערה. ואולי חשוב מכך, שיקול הדעת: האומנם היכולות האישית שלי מתאימה להתמודד עם עוצמתו האדירה של הטבע.

כמו ברוב ענפי הספורט, גם רודפי הסערות עוברים תהליך הדרגתי של פיתוח היכולת. “אחת הטכניקות להתמודד עם סערות קיצוניות שאותה אני נוהג ללמד חבר’ה צעירים היא ’לגדול עם הסערה’“, מתאר טל אור: “נכנסים בהתחלה כשהים לא חזק וגבוה ומתרגלים אט־אט להתגברות שלה תוך כדי גלישה“. אבל גם שועל הגלים הוותיק מודה, שיש ימים שבהם גם הטובים והמנוסים ביותר עומדים מול עוצמתו הבלתי נתפסת של הים ופשוט מפחדים.