קומישנר ה-NBA לשעבר דיוויד סטרן השאיר אחריו עסק ענק

קומישנר ה-NBA לשעבר דיוויד סטרן הלך אמש לעולמו בגיל 77. הוא הנהיג את ליגת הכדורסל הגדולה בעולם במשך 30 שנה. לפני כשבועיים לקה סטרן באירוע מוחי ולא התאושש ממנו.

ב-1970 אוסקר רוברטסון, כוכב סינסינטי רויאלס מה-NBA ונשיא איגוד הכדורסלנים ב-NBA, הגיש תביעה נגד ליגת הכדורסל האמריקאית. בתביעתו הוא דרש רפורמות מקיפות בשוק השחקנים, בין השאר ששחקנים יהיו חופשיים לעזוב את קבוצתם אחרי תום החוזה שלהם וגם לדחות את האיחוד בין ה-NBA לליגה המתחרה, ה-ABA כדי לאפשר לרפורמות להיכנס לתוקף. את הנתבעת, הליגה, ייצגה פירמת עורכי הדיון פרוסקאור-רוז, גץ אנד מנדלסון. מי שהוביל את ההגנה מטעם הליגה וכנציג של הפירמה הניו יורקית היה עו"ד צעיר וחרוץ בשם דיוויד סטרן.

סטרן ניהל קרב עיקש נגד רוברטסון והאיגוד אבל גם הגיע לפשרות חשובות להמשך הליגה. וייתכן שהמאבק מול הסופר-סטאר רוברטסון העניק לו השראה להמשך הקריירה שלו כאחד מעסקני בכדורסל הבכירים והטובים בעל הזמנים.

ב-1975 נכנס לתפקיד קומישינר ה-NBA פוליטיקאי מנוסה בשם לארי אובראיין. אובראיין הדמוקרט הבכיר, העביר את הדואר האמריקאי רפורמה חשובה ומי שהקשיב בשיעור היסטוריה אמריקאית יידע שהמשרד שלו הוא זה שנפרץ בפרשת ווטרגייט. אובראיין מקבל קרדיט רב על כך שהציל את ה-NBA, שהיתה ליגה קטנה וחסרת חשיבות שמשחקי הגמר שלה אפילו לא שודרו בשידור ישיר. הוא היה אחראי להעביר את איחוד ה-ABA וה-NBA ב-1978, סייע להכניס את הרפורמות בשוק הטריידים והסוכנים החופשיים עם הסכם העבודה "המתקדם ביותר בתולדות הספורט האמריקאי" (ספורטס אילוסטרייטד) וגם התמודד עם מכת סמים (בעיקר קוקאין) בליגה. לא סתם גביע הליגה נקרא על שמו.

ב-1984 אובראיין העביר את השרביט למחליפו הצעיר שאותו גייס לליגה ב-1978: דיוויד סטרן.

ב-1985 סטרן המשיך את העבודה של אובראיין עם הטמעת הסכם העבודה הקיבוצי והתוכנית נגד שימוש בסמים, וזאת כששני שלישים מהקבוצות בליגה מפסידות כסף. ל"וושינגטון פוסט" אמר: "אימוץ תקרת השכר, יחד עם התוכנית למלחמה בסמים ייראו כמו נקודת מפנה בהיסטוריה של ה-NBA". והוא צדק. עם הסכם עבודה חדש ושותפות מתוחה בין השחקנים לליגה, הליגה פרחה.

הכוכבים הם המשחק. המשחק הוא הכוכבים

כשסטרן נכנס לתפקיד היו 23 קבוצות בליגה, הקטנה ביותר מבין כל הליגות המקצועיות. הסכמי הטלוויזיה היו קטנים - קטנים בהרבה מאלו של הבייסבול או הפוטבול, והכדורסל סבל מתדמית של ענף "עירוני מדי" (שזה פוליטיקלי קורקט לשחור מדי). למזלו של סטרן, היו בליגה כבר שני כוכבי על שהפכו את סדרות הגמר לאירוע כלל אמריקאי: לארי בירד מבוסטון סלטיקס - נציג מעמד הפועלים הלבן ומג'יק ג'ונסון מלוס אנג'לס לייקרס - נציג הוליווד והכוכבים הגדולים. באותה שנה נכנס לליגה בחור בשם מייקל ג'ורדן. סטרן הבין מה שאוסקר רוברטסון ניסה להראות לו בבתי המשפט 20  שנה לפני כן: הכוכבים הם המשחק. המשחק הוא הכוכבים.

הליגה תחת סטרן קידמה את הכוכבים למעמד של אלים. הקבוצות הפכו לבמות עליהן הכוכבים שהאנשים רצו לראות הופיעו. ומאז עולם ה-NBA לא מסתכל לאחור. סטרן, בחוכמתו הרבה, הבין שזה הדבר הנכון לליגה שלעולם לא תהיה כל כך אמריקאית כמו הבייסבול או כל כך שורשית ומוסדית כמו הפוטבול.

זה לא עבר בקלות - סטרן נתפס תמיד יותר כנציג של הבעלים מאשר של השחקנים ותחתיו היו  שביתות של שחקנים (1995, 1996, 1998-99, 2011) אבל תחתיו הליגה ידעה למקסם את הפופולריות של השחקנים. תחתיו הם גם הפכו לכוכבים בינלאומיים.

אמנם אובראיין היה הראשון שדחף לבינלאומזציה של ה-NBA אבל היה זה סטרן שעשה צעדים משמעותיים לחבר את ה-NBA לעולם. בין השאר דרך סוכני תרבות כמו אריק הניג הישראלי, שהביאו את הליגה - המשחקים והתוכניות שהופקו על ידיה - למסכים ברחבי העולם. הצעד המשמעותי ביותר להפצת המשחק בעולם היה הקמת ה'דרים טים' - נבחרת הכוכבים הטובים בכל הזמנים שלראשונה התחרו באולימפיאדה בברצלונה 1992.  השחקנים הפכו למותגים לא פחות חשובים מהקבוצות עצמן - מה שהדביק צעירים רבים ועירוניים למסכי הטלוויזיה.

תחת סטרן הליגה גדלה מ-23 קבוצות ל-30 קבוצות (כמו ה-MLB וה-NFL בזמנו - עכשיו ליגת הפוטבול עם 32 קבוצות). מדהים לחשוב שעד 1988 לא היתה קבוצה במיאמי. כבר מתחילת דרכו שלח סטרן  קבוצות לשחק נגד יריבות אירופיות. ב-1984 ניו ג'רזי נטס, פיניקס סאנס וסיאטל סופרסוניקס יצאו לשחק 12 משחקים נגד קבוצות בינלאומיות. לשם השוואה עד 1980 התקיימו רק ארבעה משחקים בין קבוצות NBA לקבוצות בינלאומיות.

אחרי 1992 וה'דרים טים', הענף התפוצץ ברחבי העולם וילדים שצפו בנבחרת של מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד מפרקת את היריבות הגיעו לליגה מספר שנים לאחר מכן. כוכבים כגון דירק נוביצקי, טוני פארקר ומאנו ג'ינובלי טענו שהאולימפיאדה בברצלונה פתחה להם את הדלת.

תחת סטרן הליגה גם התחברה יותר ויותר לסין.

כשסטרן עזב את הליגה ב-2014 הקבוצה הממוצעת היתה שווה 634 מיליון דולר לפי מגזין פורבס. ברשימה הראשונה של פורבס, 12 שנה לפנ כןי, הקבוצה הכי שווה היתה לוס אנג'לס לייקרס שהיתה בעלת שווי של 403 מיליון דולר בלבד.

השווי הממוצע של קבוצה עמד על 223 מיליון דולר. כיום קבוצה ממוצעת בליגה (שהועברה לידיו הבטוחות של סגנו של סטרן, אדם סילבר) שווה 1.9 מיליארד דולר והקבוצה השווה ביותר היא ניו יורק ניקס עם שווי של כ-4 מיליארד דולר. זה לא רק בזכות סטרן אבל זה הרבה מאוד בזכות הנהלים הנוקשים, המשא ומתן הקשוח - עם חברות התקשורת על הסכמי זכויות השידור וגם עם השחקנים על הסכמי עבודה קיבוציים - וטיפוח המותג המקומי והבינלאומי של הליגה.

המורשת של סטרן בהחלט מוכתמת באירועים היסטוריים ויחס נוקשה כלפיי שחקנים ובעלי קבוצות חדשניים - אבל המורשת הגדולה שלו היא הפיכתו מעו"ד שנאבק נגד זכויות השחקנים, לקומישינר שעובד לצידם כדי להפוך את ה-NBA מעסק בינוני לעסק ענק.