הריגול האישי המקוון: הרוע הישראלי לא מפסיק

ישראל היא כנראה המדינה המובילה בעולם בסיוע למשטרים חשוכים לשמר את שלטונם באמצעות מכירת תוכנות מתקדמות המאפשרות לדיקטטורים ולמנהיגים לאומניים לעקוב אחר מתנגדים פוליטיים, עיתונאים, פעילים בארגוני זכויות האדם ואחרים.

המידע המושג באמצעים אלה מוביל לעיתים קרובות לחיסול מתנגדים פוליטיים, למאסרים ללא סיבה ולעינויים. חברות אלה פועלות בענף "משגשג" ומרוויחות סכומים אדירים.

המכירה נעשית בד"כ ללא מכרז והקונים מוכנים לשלם כל סכום כדי להצטייד בכלים שיסייעו להם לסכל את מתנגדיהם מבית.

הריגול האישי עולה שוב כאשר בימים אלה מתנהל משא ומתן כאשר חברת ורינט הישראלית (Verint) מתכוונת לרכוש שתי חברות ישראליות קטנות המתחרות בה – webinterpro ו-analytics deep. המטרה להשיג יכולות טכנולוגיות מתקדמות ולסלק מתחרים מהשוק. שתי החברות הנרכשות משווקות בעולם טכנולוגיית מודיעין וריגול מקוון לגופים ביטחוניים, סוכנויות ביון, ממשלות וגם לגופים עסקיים.

ראוי לבחון את המקור הידע של חברות אלה המאפשר להן לפתח כלים כה מתקדמים. על פי החוק במדינת ישראל (חוק הפיקוח על היצוא הביטחוני, משנת 2007), כדי ליצא מוצרים כאלה יש לקבל אישור מוקדם ממשרד הביטחון. השיקול המרכזי של משרד הביטחון במתן אישור או בהחלת איסור הוא ביטחון המדינה דהיינו, החשש מזליגת טכנולוגיות סודיות ביותר.

נראה כי, חברות אלה מקבלות בד"כ את האישור המבוקש, לאחר שלעיתים קרובות חברות אחרות מישראל מייצאות כבר ציוד ביטחוני אחר ובהיקפים גדולים לאותן מדינות יעד (ישראל במקום השמיני בעולם ביצוא צבאי שהסתכם ב- 7.5 מיליארד דולר ב-2018). לגבי טיב הפיקוח אפשר להתרשם מידיעה שעלתה בעיתונות מפברואר 2019, לפיה בשנתיים האחרונות היו 150 חשדות להפרת חוק היצוא הביטחוני ורק כ–2 מיליון שקל קנסות (!).

שאלה חשובה נשארת מתחת לרדאר: מהיכן הידע האנושי לפיתוח תוכנות הריגול הנמכרות בעולם? הידע הוא מבוגרי יחידות המודיעין, שלאחר שיחרורם הופכים את הידע והניסיון שצברו לסחורה הנמכרת במחירים גבוהים. סוד ידוע הוא שבוגרי יחידות מודיעין בצה"ל (להלן "טאלנטים") עושים שימוש בידע הייחודי שצברו. כאשר נשאלים, הם טוענים כי מדובר בפיתוח טכנולוגי שלהם ולמערכת אין יכולת ואולי גם רצון, לזהות את מקור הידע ולחסום אותו מפני זליגה. רבים וטובים מצטרפים למיסחור הידע המודיעיני בעיקר בגין המשכורות הגבוהות המוצעות להם שלא לדבר על אקזיטים גדולים, והופכים את הריגול האישי לסחורה רבת ערך.

המשמעות הכלכלית של ביקוש קשיח למוצרים אלה הוא שגם שינוי במחיר (שבכל מקרה גבוה מאד), לא משפיע על הביקוש. מכאן, שמדובר בתחום רווחי באופן קיצוני והזדמנות עסקית שהיתה צריכה להלמד בבתי ספר למנהל עסקים, אילו לא היתה כרוכה בבעיה מוסרית חמורה.

מדובר במרווחים גבוהים במיוחד שאינם מקובלים בשום תחום עסקי הניזונים לא רק מביקוש גבוה אלא גם מתחרות מצומצמת יחסית ומהוצאות פיתוח נמוכות יחסית. יש להוסיף לכך את המוניטין הישראלי הגבוה בתחום המודיעין – והנה הגענו לנוסחה כלכלית מנצחת. היתרון נוסף על מדינות אחרות הוא שאצלנו בזכות ה"טאלנטים", עלות המרת הידע הייחודי לתחום "המסחרי" נמוכה יחסית, בעוד במדינות אחרות בד"כ יש לפתח מההתחלה מה שמעלה את הוצאות הפיתוח ופוגע בכושר התחרות.

ברור שקיימים גם איומים ביטחוניים אמיתיים על מדינות הרוכשות כלים אלה ולכן נדרשים מוצרים מסוג זה. אולם כאשר מדובר במשטרים אפלים בארצות דרום אמריקה, אפריקה, אסיה ואפילו באירופה (בעיקר מזרח אירופה), העילה הראשונית לרכישה היא ביטחונית אך מהר מאד הופך הצורך ביטחוני הלגיטימי לכלי לשימור המשטר והריגול האישי המקוון משמש למטרות אפלות.

אם העסקה שצוינה לעיל תצא בסופו של דבר לפועל, לורינט הממוקדת כיום במערכות כבדות של האזנה לצרכים מדינתיים יהיה מגוון רחב יותר של מוצרים עם יכולות גבוהות במיוחד, שיתנו לה יתרון על חברות כגון NSO ואלביט שמעלילהן בתחום הריגול האישי נחשפו בתקשורת בתקופה האחרונה.

כיצד רק מידע מועט על מעללי הריגול האישי הישראלי ברחבי העולם יצא לאור עד עתה? הסיבה היא שאולי למערכת הביטחון אין רצון להביא חברות ו"טאלנטים" לדין על שימוש במידע סודי ולחברות הללו אין עניין בהפסקת זרם המזומנים מהפרה החולבת. האם לא הגיע הזמן להרים את המסך?

ד"ר אבנר ברנע הוא מרצה בבית הספר למנהל עסקים במכללה האקדמית נתניה