אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
לא לעיניים שלי: מדוע "עיניים שלי" הוא סרט שכולו אכזריות צילום: שי סקיף, ניצן לוטם

לא לעיניים שלי: מדוע "עיניים שלי" הוא סרט שכולו אכזריות

לא רק סבלתי, הרגשתי שהסרט שכתב, ביים וערך ירון שני תוקף אותי. ללא אמפתיה וחסד זה סרט שכולו אכזריות

06.01.2020, 08:10 | יאיר רוה

יש רגעים שבהם גם מבקרי קולנוע לא מבינים מה קורה סביבם. זה מה שקרה לי עם ההתלהבות מהסרט "עיניים שלי", שכתב, ביים וערך ירון שני, החלק השני בטרילוגיה קולנועית שהתחילה עם "עירום" (2018). ראיתי אותו לראשונה בהקרנות האקדמיה וכל כך לא אהבתי אותו שהייתי משוכנע שגם הסרט הזה יתאדה וייעלם ממש כמו "עירום", שהתמודד על פרסי אופיר שנה לפני כן, ועד לרגע זה לא הופץ מסחרית בארץ.

קראו עוד בכלכליסט

אבל "עיניים שלי" לא נעלם, להפך: לתדהמתי הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים ובפרס אופיר לבימוי. ערן נעים, השחקן הראשי, זכה בפרס המשחק גם בירושלים וגם באופיר. במקביל, לא מעט מעמיתי המבקרים התחילו להמטיר עליו ביקורות מהללות וציוני חמישה כוכבים. השתאיתי לנוכח הפער בין האופן שבו אני חוויתי את הסרט לבין חוות הדעת של הקולגות, עד כדי כך שהלכתי לצפות בו שנית, לוודא שלא עברתי שבץ מוחי בעת הצפייה הראשונה. ולא. זה לא שלא אהבתי את "עיניים שלי", ממש שנאתי אותו. אני לא חושב שאי פעם שנאתי כך סרט. גם בסרטים שלא אוהבים מוצאים מדי פעם נקודות זכות, אבל לא כאן. בסרט הזה לא רק סבלתי אלא הרגשתי שהסרט תוקף אותי ומתעלל בי, בדיוק כמו שהבמאי עושה לדמויותיו ולשחקניו. ללא אמפתיה, ללא חסד, ללא עידון, סרט שכולו אכזריות, שהופק בכל השיטות הקולנועיות שאני מתנגד להן.

שני, שלפני עשר שנים זכה בפרס אופיר יחד עם סקנדר קופטי על "עג'מי" המוצלח בהרבה, אוהב לעבוד עם שחקנים לא מקצועיים, לעבור אתם סדנאות משחק וכניסה לדמות, לתת להם סצינות ולבקש מהם לאלתר את הדיאלוגים בעצמם. בשיטה הזאת הוא יצר כעת שלושה סרטים תחת השם "טרילוגיית אהבה". כמה ציני צריך להיות כדי לעשות סרטים על אונס ועל אלימות בתוך המשפחה ולקרוא להם "טרילוגיית האהבה" (את השלישי לא ראיתי). קשה להתעלם מתחושת הנצלנות שמתעוררת כשרואים את הרגעים המסוכנים מבחינה רגשית אליהם מכניס הבמאי את צוותו הלא־מקצועי. רגעים טעונים של קונפליקטים - בין הורים לילדים, ובין בני זוג - לא זוכים לפיתוח תסריטאי ודרמטי מעמיק אלא מידרדרים במהרה לארגסיביות, בכי וצעקות, כי השחקנים הלא מיומנים מתגלים גם כתסריטאים לא מיומנים.

מתוך “עיניים שלי". כל סצינה מכניסה אותנו עמוק יותר לעולם של רוע, צילום: שי סקיף, ניצן לוטם מתוך “עיניים שלי". כל סצינה מכניסה אותנו עמוק יותר לעולם של רוע | צילום: שי סקיף, ניצן לוטם מתוך “עיניים שלי". כל סצינה מכניסה אותנו עמוק יותר לעולם של רוע, צילום: שי סקיף, ניצן לוטם

עשייה של סרט היא תהליך בנייה של עולם. הבמאי בורא עולם ומארח אותנו, הצופים, בו. אני מעדיף סרטים שבוראים עולם שיש בו חמלה ורחמים, שרואים שבכל הסבל יש גם נקודות אור, סרטים שמציעים תיקון. אבל העולם ששני בורא הוא כזה שאני רק רוצה לברוח ממנו. אחרי העולם מלא הקיא, הצואה והאונס של "עירום", "עיניים שלי" מביא אותנו אל עולמו של שוטר בשם רשי. בסצינות הראשונות בסרט הוא מגיע לבית בו אב מתעלל בבנו; ואז לזירת פשע בה אב התאבד עם שני ילדיו הקטנים מקפיצה מגובה רב; אחר כך הוא הולך למרפאת נשים עם אשתו, כדי לגלות שטיפולי ההפריה שהם עוברים נכשלו; ומתעמת בצעקות עם בתו החורגת שרוצה להצטלם לבוק דוגמנות בתמונות חושפניות. כל סצינה מכניסה אותנו עמוק יותר ויותר לעולם של רוע, אלימות וכיעור.

כשנער שרשי חקר בחשד לאחזקת סם מעליל עליו שהוא הטריד אותו מינית (כי בקולנוע הריאליסטי־החברתי הישראלי כנראה שמישהו חושב שזה חשוב להציג תלונות על הטרדה מינית כפברוק והפללה), רשי מגלה שאין אף אחד שיגבה אותו, לא בתחנה ולא בבית. וההידרדרות שלו רק הולכת ונהיית קיצונית יותר ויותר עד לסוף הזוועתי ומעורר החימה. סוף שלא מציג תמונת מצב חברתית, אלא שמציג את נקודת המבט הפסימית על העולם של יוצרי הסרט. סרט שבטפשותי וברצון להגן עליו צפיתי בו פעמיים, ופעמיים הוא זיהם לי את הנשמה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



23 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

22.
עוצמתיות אותנטית ולכן צפייה מעוררת סבל בלתי אפשרי
אכן סרט קשה מאוד לצפייה. עוסק באיזורים אפלים בחברה ובנפש האדם. מביא את האירועים במורכבות ובאותנטיות . עם זאת, אני מניחה שכמבקר קולנוע נתקלת בסרטים רבים שחוגגים על אכזריות עיוות פסיכופטיות ורוע מרוחים בשלל צבעים על כל המסך. משום מה סימנת סרט זה כאכזרי. בי הוא עורר גם הרבה צער. אני מניחה שהיה לך קשה לצפות בסרט הזה בגלל עוצמת האותנטיות של המשחק והאופן בו הוא מתפתח עלילתית - לופת את הצופה מתחילתו ועד סופו ובשלה חוסר היכולת להתגונן רגשית מפני ההצפה הרגשית שהוא מעורר. היה לי קשה מאוד לצפות בו דווקא כי ראיתי כמה אמת יש בו. עד כמה פחד, חוסר אונים, פוסט טראומה וחוסר יכולת לבטא רגשות, לעבדם ולהעזר באחרים מוביל אנשים לסבל התעללות ולבחירות קשות. חשבתי עד כמה שוטרים וצוותים מקצועיים למיניהם חשופים לאירועים קשים אשר הופכים אותם לפוסט טראומטיים. וכך הם מסתובבים בחברה ובמשפחתם, משלמים ביומיום את המחירים ואין לדעת האם ומתי המטען הנפיץ בנפשם יתפוצץ. זה סרט מעולה קולנועית! ולכן בלתי נסבל ומכאיב
נירה  |  01.02.20
20.
רוה גמר אצלי את הקריירה, ביקורת פסיכופטית ממש!
לא ייאמן! רווה שונא שונא שונא, ויש הרגשה שעליו לגשת לטיפול פסיכולוגי דחוף שיסביר את התגובה ההיסטרית שלו שבעצם מעידה על כוחו של הסרט ועל גדולתו לעורר כאלה אמוציות! מדובר באחד הסרטים הישראליים הכי איכותיים ומטלטלים שנוצרו כאן. חובה ללכת!
רונן  |  27.01.20
19.
ביקורת הזויה. בעצם אתה אומר לנו שלא נהנית מהסרט כי
כי הוא היה לך קשה לצפייה. כי לא בא לך לחשוב שהעולם הוא באמת כזה רע כפי שמשתקף בסרט. איזה מן נימוק זה? כל הנימוקים שלך היו נימוקים רגשיים, מה שהיה בסדר גמור אם היית כותב טוקבק או משוחח עם חברים. אבל אתה מבקר קולנוע שכותב ביקורת קולנוע. הנימוקים שלך צריכים להיות קולנועיים.
ר  |  26.01.20
לכל התגובות