כשנתניהו יבקש הגנה מבג"ץ נגד רצון העם

בבולענים החוקתיים שנפערים כאן בקצב מסחרר, מנסים כולם לגרור אל תוך הקלחת גם את היועצים המשפטיים של הכנסת והממשלה וגם את שופטי בג"ץ.

בין שמדובר בניסיון אמיתי לקבל הכוונה משפטית ובין בגיוס המשפט לאינטרסים הפוליטיים - האמת היא שאי אפשר להפריד את הפוליטי מהמשפטי. ולכן המשפטנים, מצדם, מבקשים להתרחק ככל שניתן מזירות הפיגוע שבמרכזן נאשם שעומד בראשות ממשלת מעבר ומבקש את אמון הציבור לכהונה נוספת.

נאום הניצחון של בנימין נתניהו בפריימריז בליכוד | צילום: איי פי

והנה, רק סיימו היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ושופטי בג"ץ לצלוח במינימום נזק את העתירה לסיכול מועמדותו של נאשם לקבל מנדט להרכבת ממשלה (דפנה הולץ־לכנר בשם 67 בכירי משק), ממשיכות העתירות לזרום: למנוע מדוד ביטן להתמנות לשר (משמר הדמוקרטיה), לחייב את הכנסת להקים ועדת כנסת לדון בחסינות חיים כץ ובנימין נתניהו (טוהר המידות, עוה"ד בן מאיר ואבירם) , שנתניהו הגיש לה התנגדות.

את המלחמה על הקמת ועדת הכנסת מובילה כחול-לבן שהחתימה 65 חברי כנסת על מכתב דרישה להקמתה, בתקווה שאותם 65 יסכלו לבסוף את החסינות - בוועדה או במליאה. הנה, זוהתה הזדמנות פוליטית להיפטר מהנאשם. ח"כ עפר שלח שהתייצב כביכול לצד נתניהו כששלל את סיכולו בידי בג"ץ, מוביל כעת את ניסיון הסיכול בכנסת. לאחר שנצלחה משוכת היועץ המשפטי שלה אייל ינון, נותר יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. וכמובן, גם בג"ץ שנגרר כרגיל לזירה.

והערה לפני ניתוח המשולש אדלשטיין־ינון־בג"ץ. 65 חברי כנסת הם רוב מוחלט. הם "רצון העם", אם נזדקק לרגע למנטרה של נתניהו וחצרניו, ואפילו של נשיא המדינה - ורצון העם קודם לכל.

חוות דעתו של ינון נשענת על האיזון בין שני אינטרסים כשרים ולגיטימיים שמתחרים זה בזה: הנוהג בכנסת לצמצום דיונים עקרוניים בפגרת בחירות אל מול הוראת החוק המפורשת לקיים את דיוני החסינות "בהקדם האפשרי", כדי לצמצם את הפגיעה בעקרון השוויון בפני החוק.

יועמ"ש הכנסת איל ינון ויועמ"ש הממשלה אביחי מנדלבליט | צילומים: הדס פרוש, עמית שעל

בתחרות הזו, אומר ינון: "גם אם בעת הזו לא קמה חובה משפטית על הכנסת להקים את ועדת הכנסת, אם חברי הכנסת יסברו שנוכח חשיבות הדיון בבקשת החסינות יש מקום לחרוג מההתנהלות המקובלת בכנסת, ויתגבש רוב להקמת ועדת כנסת קבועה כבר בשלב זה, אינני סבור שקיימת מניעה משפטית לעשות כן".

וכשאין מניעה משפטית, יכול יו"ר הכנסת אדלשטיין להקים ויכול שלא. יו"ר ממלכתי היה שוקל את השיקולים הבאים. בעד ההקמה: ראשית, דרישת החוק לדיון ב"הקדם אפשרי" בבקשת החסינות כדי לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בעקרון השוויון בפני החוק. שנית, דרישה של רוב מוחלט מקרב חברי כנסת.

שלישית, הממשלה עצמה ביקשה בפגרת הבחירות הקודמת לקדם את חוק המצלמות השנוי במחלוקת וינון, למרות התנגדותו המהותי־חוקתית, אפשר זאת. השיקול נגד ההקמה: לא להפוך את הכנסת לזירת תגרה פוליטית סמוך לבחירות. במונחי כדורגל אנחנו 1-3 לטובת הקמת הוועדה, אבל הספירה אינה טכנית ויכול יו"ר הכנסת להחליט שהאחד גובר על השלושה – במיוחד אם הדיון הזה יתקרב מאוד למועד הבחירות.

והסיפור הזה מתדפק כבר על שערי בג"ץ. ההלכה היא שכאשר שתי האפשרויות נמצאות במתחם הסבירות, בג"ץ לא יתערב בסמכותו של בעל הסמכות, היו"ר אדלשטיין. השופטים צריכים להשתכנע שההחלטה שיקבל אינה סבירה באופן קיצוני, והחלטה כזו תכניס אותם לבור הפוליטי שרק לאחרונה הצליחו להיחלץ ממנו.

ויש נקודת דמיון בין היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט ליועץ המשפטי של הכנסת ינון. שניהם מתמרנים על הצד הפרוצדורלי של עיתוי (מנדלבליט) וסמכות (ינון), ולא נגררים להכרעות לגופו של עניין. ינון ניער אתמול ניסיון להפיל עליו "ניגוד עניינים" אל מול בת זוגו עו"ד עמית מררי שחברה בהרכב תיקי נתניהו של מנדלבליט.

"הסוגיות הנמצאות על שולחנו של יועמ״ש הכנסת הן בעניינים פרוצדורליים פנימיים של הכנסת", נמסר מטעמו, "אם וכאשר יתקיים דיון בבקשות החסינות בכנסת ובטענות המהותיות הקשורות לשיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה להגיש את כתבי האישום, היועץ המשפטי לכנסת לא יעסוק בכך".

הדיון בוועדת הכנסת אמור להיות "מעין שיפוטי". חברי הכנסת אמורים לפשוט את מדיהם הפוליטיים ולעטות את גלימות השופט, כדי לדון בענייניות נייטראלית כבדת ראש בטענותיו של הנאשם - ראש הממשלה. אבל איכשהו נדמה לכולם שניתן לנחש את תוצאות פסיקתם של כבוד המעין־שופטים. אז נכון שהחוק והמשפט מכוננים את הטקס השקרי הזה, שכולו צבוע פוליטית. כפוליטי, אמורים אנשי נתניהו לכבד אותו, באשר הוא מגלם את "רצון העם". אבל הנה, בהתנגדותם, הם מבקשים את הגנת המשפט נגד העם רחמנא ליצלן. הם מבקשים מבג"ץ לסכל את רצונו של הרוב בכנסת. וזהו בהחלט חידוש באסטרטגיה של נתניהו.