אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
“בוואזות יש משהו מורבידי" צילום: יפתח מזרחי

“בוואזות יש משהו מורבידי"

כשהקרמיקאי המוכשר גור ענבר לא מייצר כלי אוכל בעבודת יד למסעדות היוקרה של אלן דוכס, הוא יוצר כדים מרהיבים בהשראת עתיקות מתקופת הברונזה

09.01.2020, 08:55 | עילית מינמר

כבר בילדותו נמשך הקרמיקאי גור ענבר (30) למלאכות יד. בתור ילד, הוא מספר, נהג לבהות במשך שעות בדודתו של אביו סורגת ולא עבר זמן רב עד שלמד לסרוג בעצמו. במשך השנים פיתח עוד ועוד מיומנויות, בין השאר גם עבד עם לבד, התנסה בשיבורי, וכיום הוא יוצר כלי פורצלן וקרמיקה מרהיבים ביופיים. הכדים הגדולים והצבעוניים הפזורים בסטודיו שלו בתל אביב מהפנטים אותי מהרגע שאני נכנסת לחלל השוכן בבניין תעשייתי: הציורים המעטרים אותם, העבודה הגרפית הדקורטיבית, ובעיקר מה שאני רואה כפני הנשוף הניבטים מכל אחד ואחד מהם - כל אלה צדים את עיני ואינם מרפים.

גור ענבר , צילום: יפתח מזרחי גור ענבר | צילום: יפתח מזרחי גור ענבר , צילום: יפתח מזרחי

אלה כלל אינם ינשופים בעיני, מכריז גור, בוגר המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, ומיד מסביר: אני יוצר אנתרופואידים (קבוצת על הכוללת את בני האדם וגם את כל סוגי הקופים. ע”מ). בילדותו, הוא ממשיך, נהגה אמו לקחת אותו ואת אחיו ואחיותיו לביקור במוזיאונים. עד היום חרותים בזכרונו אותם ארונות קבורה מצריים ענקיים, דמויי אדם עשויים חרס מתקופת הברונזה המאוחרת שנמצאו בחפירות הארכיאולוגיות בדיר אל בלאח, אשר ראה באגף הארכיאולוגיה במוזיאון ארץ ישראל . "הם נתנו לי השראה בעבר. גם הכדים הקאנופיים ממצרים מהמאה השביעית עד השישית לפני הספירה. אבל לקחתי את זה רחוק משם. בוואזות יש משהו מורבידי - גם ההקשר התרבותי שלהם ככלי אחסון לאפר, אבל לא רק. יש בהם משהו מאוד גופני, ומצד שני - ריק. הם רק חפץ, קצת חסר חיות".

כשהוא נשאל על מקורות ההשראה שלו , הוא מספר על אהבתו לטקסטילים מסורתיים ודרכי העיבוד שלהם. הדוגמאות והדפוסים שלהם מתורגמים בידיו לצבעוניות ססגונית המכסה את אותן ואזות כליל. העבודות האלה שלו ואחרות - למשל, הוואזות השחורות היפהפיות עם ציורי הזהב עליהן שנדמים ילדותיים משהו - הן על הגבול שבין עיצוב לאמנות. כך גם כלי האוכל לסוגיהם, המונחים בסטודיו בערבובייה צבעונית , לרבות צלחות, גדולות וקטנות, כוסות שתייה, קערות ועוד. גם אם במבט חטוף נדמה שהפריטים זהים, הרי שאין כלי אחד דומה למשנהו. שהרי הכל נעשה בעבודת יד קפדנית החל מתהליך הייצור באובניים וכלה בציורים שמפיחים בהם חיים. לא אחת הוא מצליח לחזור על אותה צורה הרבה פעמים, ואף גאה בכך אבל אם בוחנים אותם בעין חדה, כל אחד הוא יחיד במינו. ובכך גם טמון יופיים.

כד עבודה של הקרמיקאי גור ענבר, צילום: איה וינד כד עבודה של הקרמיקאי גור ענבר | צילום: איה וינד כד עבודה של הקרמיקאי גור ענבר, צילום: איה וינד

את הכלים הללו החל לייצר רק לפני כשנה כשהתבקש להכין את כלי האוכל עבור מסעדה חדשה של השף עטור כוכבי המישלן אלאן דוקאס במונקו. המעצב טל לנצמן, שיחד עם שותפו מאוריציו גלנטה עיצב עבור דוקאס את מסעדת השף הצפה על הסן , ייעץ לצוות שהיה אמון על פתיחת המסעדה החדשה במונטה קרלו ופנה לאוצרת נירית נלסון שתמליץ לו על קרמיקאים ישראלים. מכאן היתה הדרך סלולה. בנובמבר 2019 נפתחה מסעדה נוספת של דוקאס במוזיאון לאמנות מוסלמית בדוחא (שתוכנן על ידי האדריכל הסיני האמריקאי איי אם פיי; על עיצוב הפנים הופקד פיליפ סטארק) וגם שם הוזמנו הכלים הוורודים של ענבר. לא מכבר יצא את הארץ משלוח ראשון של 1,500 כלים.

זה מרשים. בשביל לעמוד בלוחות הזמנים ענבר מעביר את רוב זמנו בסטודיו הקטן שלו , הכולל עובד נוסף אחד במשרה חלקית. אילו הזמינו ממנו היום עוד מסעדות היה אומר להם שהפריטים יהיו מוכנים בעוד כחצי שנה. זה לא מעט. בארץ הוא עדיין לא עובד עם מסעדות. "יש פה אחלה כלים שמביאים מסין והם נראים סבבה", הוא אומר. "פה מעדיפים לקחת אותם. נכון שאין בהם את התחושה והנשמה שבדברים שלי יש, אבל המחיר כנראה מכריע".

הקיום פה קשה, הוא מודה, ועם זאת, בשנה האחרונה הוא רואה צמיחה והתפתחות. "יש יותר כבוד והערכה לכך שמדובר בעבודה קשה, והבנה שאם רוצים מוצר ייחודי ומרשים צריך לשלם עליו כסף". מלבד העבודה עם המסעדות של דוקאס, נמכרים הכלים שלו בחנות בברלין, ובארץ בחנויות "סאגה" "אסופה" ו"ריזורט" ביפו. מחירים: 4,000-160 שקל.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות