"גירעון של 4% אופייני רק לתקופת משבר, ולא היתה כזו"

בשבוע שעבר ניתנה החותמת הסופית לכישלון של משרד האוצר ב־2019 לעמוד ביעד גירעון של 2.9%, כשהגירעון השנתי הגיע ל־3.7%. בנוסף, הנתונים שמציג היום האוצר לממשלה באמצעות דו"ח הנומרטור מבהירים את מה שניסה שר האוצר משה כחלון להכחיש במהלך השנה שעברה - הבעיה שיצר היא מבנית, כזו שתאלץ את הממשלה הבאה שתקום לבצע קיצוצים נרחבים והעלאות מסים.  

אם בשנים האחרונות חזר כחלון על המנטרה לפיה הפחתות המסים יביאו לצמיחה ולהגדלת ההכנסות של המדינה, הרי שעכשיו הוא שותק. במו ידיו הוא גרם למדינה להחמיץ את השנים האחרונות, על ההפתעות החיוביות שהביאו עמם אקזיטים שונים, ולא להיות מוכנה למשבר במקרה וזה יבוא.

ראש הממשלה בנימין נתניהו | צילום: רויטרס

תחזית האוצר שתוצג מתייחסת להוצאות הממשלה ולהכנסות המדינה ממסים לשלוש השנים העוקבות - 2021 עד 2023. זאת בהנחה שתקציב 2020 יאושר רק לקראת סוף השנה, במידה שבכלל תקום ממשלה אחרי הבחירות הבאות. לכן, הסיכוי שניתן יהיה לטפל בגירעון של השנה לא גבוה, ורק ב־2021 הממשלה תוכל לתת פתרונות תשתיתיים לבעיות. הפער שתידרש הממשלה הבאה לסגור בתקציב 2021 עומד כבר על כ־30 מיליארד שקל.

אם הממשלה הבאה, כשתקום, תפגין מעט יותר אומץ ועמוד שדרה כלכלי מזה שהפגינו ראש הממשלה נתניהו וכחלון בשנים האחרונות - הקיצוצים שיידרשו בשנים שלאחר מכן יהיו של מיליארדים בודדים. אם לא - בכל שנה יצטרכו חברי הממשלה להמציא את הגלגל מחדש ולגייס מיליארדי שקלים ממקומות שונים. על פי תחזית האוצר, אם לא ייעשה שום צעד של הממשלה הגירעון יגיע בשנה הבאה ל־4%.

לגבי שנת 2020 מעריכים במשרד אוצר כי כאשר תקום הממשלה בסופו של דבר, היא תצטרך לבצע התאמות של כ־17 מיליארד שקל. זאת בין היתר משום שהתקציב של משרדי הממשלה מוגבל לתקציב של השנה שעברה, דבר שבמידה רבה חוסך כסף. אלא שכאן צריך לשים סימן אזהרה משמעותי. אם לא תקום ממשלה שתאשר תקציב השנה - הפגיעה תהיה גדולה פי כמה.

חשוב להבין כי השנה האבודה על סכנותיה לא נובעת מגורמים חיצוניים כלשהם. אומנם התמונה הכלכלית פחות ורודה מהציפיות - ביום חמישי פרסם בנק ישראל כי עדכן את תחזית הצמיחה שלו ל־2020 מטה, מ־3% ל־2.9% - אולם ברור כי מי שהביא את ישראל למצב הזה הם כחלון ונתניהו עצמם.

"האוצר מתח את החבל והבורות העתידיים גדלו"

לדברי פרופ' מומי דהן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, "הממשלה היוצאת התעלמה כמעט לחלוטין מהכללים התקציביים שהנחו ממשלות קודמות, אם זו מגבלת ההוצאה ואם זו מגבלת הגירעון והנומרטור. הממשלה בעצם התעלמה משלושת החוקים שמסדירים את פעילות התקציב של הממשלה - ההוצאה, הגירעון והנומרטור, שלא מילא את התפקיד שייעדו לו".

מאחר שחוק הנומרטור אושר על ידי הממשלה הנוכחית עם הקמתה ב־2015 בלחץ אגף תקציבים, ניתן היה לצפות כי הפער בהכנסות ובהוצאות בשנים הבאות יצטמצם משמעותית, שכן החוק קובע כי לא ניתן להתחייב על כספים שאין להם מקור תקציבי. אולם בפועל נראה שהאוצר מתח את החבל כמה שאפשר והתבסס על מקורות חד פעמיים כך שהבורות העתידיים רק גדלו.

לדברי פרופ' דהן, "מהדו"ח של האוצר עולה כי "הנומרטור שהיה אמור למנוע חריגות, וזה היה תפקידו העיקרי, לא עמד במשימה. הדו"ח מציג חריגה של 30 מיליארד שקל".

לשאלה מי אחראי על המצב אליו נקלעה המדינה משיב דהן כי "זה לא שגלשנו להאטה, הממשלה קיבלה החלטות. משרד האוצר בהובלת השר והמנכ"ל הרגיעו שאין חשש מפריצה של הגירעון והתוצאה היא שיש פריצה של הגירעון, זו עובדה שאין עליה מחלוקת, והיא תוצאה של פעולות הממשלה. גם בניתוח שהאוצר מציג, מחצית החריגה היא בהוצאה ומחצית בהכנסות. זה מגיע לחלוטין מההחלטות של הממשלה ולא מאירוע חיצוני. זה לא קשור לסחר בינלאומי ולא לאירוע ביטחוני".

לדברי דהן, "העובדה שהגירעון נמצא באזורים של 4% תוצר הוא דבר די משונה. גירעונות עם קידומת של 4% נמצאים רק בשנים של משבר. הממשלה מנהלת גירעון שמתאים לשנת משבר בשנים בהן יש פעילות נורמלית, לא מאוד חזקה ולא מאוד חלשה. מה שאומר שהממשלה הבאה שתקום אחרי הבחירות תידרש למשימה לא פשוטה. היא תצטרך להחליט באיזה אמצעי להשתמש כדי להחזיר את הגירעון למקום - האם לעשות זאת דרך ההוצאה כלומר קיצוץ או האם היא תגדיל את ההכנסות ממסים. וזה עוד לפני שאמרנו משהו על דרישות מערכת הביטחון שאני מעריך שהקברניטים יסתכלו עליהן בצורה אוהדת, וכמובן קצבאות הנכים, קצבאות הזקנה".

לדברי הכלכלן הראשי של בנק לאומי גיל בפמן, האחריות על הצמיחה הלא מספקת גם היא באחריות הממשלה. "יש אומנם פעילות חד פעמית שתורמת, למשל, הפעילות של מאגר לוויתן, אולם המגמה מ־2016 היא שבכל שנה הצמיחה קצת יותר איטית מהשנה שלפני כן. צריך מדיניות כלכלית אבל אין מי שיעשה אותה. וגם כשיש מי שיעשה - הוא לא עושה זאת".

לדברי בפמן הממשלה יכולה לעשות דברים רבים לטובת הסקטור העסקי "למשל להקל על עשיית עסקים, להשקיע בהון אנושי, לעזור לשוק העבודה לרכוש את הכישורים שיאפשרו לאנשים להיקלט במקומות העבודה ולתרום יותר. ובתחום אחר - אין לנו רשת חלוקה של גז טבעי, שיגיע לכל מי שיכול להשתמש בו במישרין. גם אם יש צנרת שעוברת לידך הבירוקרטיה להתחבר בלתי אפשרית ומחיר הגז לא ממש כלכלי. בהיעדר ממשלה זה לא יקרה. וגם אם יש ממשלה זה לא תנאי מספיק".

בפמן התייחס לגירעון הגבוה בסוף 2019 (3.7%) ואמר כי "הסיפור הוא בעיקר של הכנסות שהפסיקו להפתיע לטובה. זה נגמר. המדיניות גם שינתה מאוד את הרכב הפעילות בשוק הנדל"ן למגורים וגירשה את המשקיעים שהכניסו את שיעורי המס הגבוהים. במקום זה הכניסו את מחיר למשתכן שכמעט ולא משלמים מסים. הבעיה היא בעיקר בהכנסות ממסים ובכך שהניחו הנחות לא ריאליסטיות".

בעיניו של פרופ' יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית בירושלים ונשיא האגודה הישראלית בכלכלה, הבעיה הרבה יותר פשוטה. "פער גם בהוצאות וגם בהכנסות אפשר לסגור בהכנסות. השאלה אם רוצים לצמצם שירותים לציבור או להעלות מסים. אם מעלים מסים פוגעים יותר בעשירים, אם מקצצים בהוצאות פוגעים בעניים. זו החלטה חברתית־פוליטית. נציגי הציבור צריכים להחליט מה אכפת להם יותר - העשירים או העניים".

"הכלכלה לא מעניינת יותר את נתניהו"

פרופ' עומר מואב מהמרכז הבינתחומי הרצליה לא חסך בביקורת על כחלון בשנים האחרונות. "כשמסתכלים על גובה הגירעון והחוב ביחס לתוצר - התמונה לא כזו גרועה. היינו במצבים יותר גרועים. אבל בכל זאת הציון שממשלת ישראל מקבלת על ניהול התקציב הוא נכשל משום שאין שום הצדקה שאחרי תקופה של צמיחה כלכלית ותעסוקה מלאה, משק שלא נמצא במיתון, יצמצם את החוב הציבורי ויהיה עם גירעון נמוך יותר. התוצאה היא שיש פה גירעון מבני. יצרו מצב של מבנה שיוצר גירעון. מצד אחד מיסוי שלא מספיק לרמת ההוצאות שהממשלה רוצה ומצד שני הוצאות שהתחייבו אליהן יותר מדי בקלות ללא רפורמות נחוצות. בסך הכל התקציב של המגזר הציבורי עלה מאוד בעשור האחרון וניתן היה להעלות אותו בפחות ולא להכניס את כל הציבור בישראל לחוב כזה כבד דרך הגירעון".

לטענת מואב צריך לבחון לא רק את החריגה מהגירעון, אלא גם את היעד המקורי. "כלכלנים צריכים לחשוב על הגירעון, ולא רק על החריגה מהיעד. אם היו קובעים יעד של 10% והיו מגיעים לגירעון של 9% היינו צריכים להיות מרוצים? הבעיה היא שהגירעון עצמו מאוד גבוה ללא שום הצדקה".

מואב התייחס גם לנתוני הצמיחה שעלולים להטעות ואמר ש"ישראל נהנית מצמיחה מהירה של התוצר בגלל קצב הגידול המהיר באוכלוסייה. בתוצר לנפש אנחנו דומים למדינות האחרות ולכן אנחנו לא סוגרים את הפער. המשמעות היא שצריך להשקיע פה בתשתיות תחבורה ומגורים, וצריך להגדיל את המלאי בכל שנה ב־2% רק כדי לעמוד במקום. אך הממשלה מנצלת את גידול האוכלוסייה המהיר רק כדי להגדיל את ההוצאה, ולא מגדילה את ההשקעה בתשתיות שנדרשת בגלל הגידול הזה. זה מחדל גמור. במקום השקעות מתמקדים בהוצאות שוטפות דרך ניפוח של המגזר הציבורי והשכר בו".

לסיכום התייחס מואב לקדנציה הכלכלית של הממשלה האחרונה. "כשאני מסתכל אחורה לעשור האחרון של נתניהו עם דגש על שר האוצר כחלון בחמש השנים האחרונות - היה פה ניהול חסר אחריות של הכלכלה. וזה כלל גם כניעה לדרישות מגזרים. לא רק תקציביים גם כניעה לדרישה לא להסיר חסמי יבוא. לא הורידו חסמים למרות כל השיח על יוקר המחיה, פשוט כי כחלון לא רצה לריב עם אף אחד ואת נתניהו הכלכלה פשוט לא מעניינת יותר. הוא יודע לדבר מאוד יפה על כלכלה אך אין קשר בין הדיבורים למעשים".