אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ברוני מים מחפשים הזדמנויות השקעה בעולם המתייבש צילום: גטי אימג'ס

ברוני מים מחפשים הזדמנויות השקעה בעולם המתייבש

רק 0.007% מהמים בעולם ניתנים לשימוש. לכן חברות וקונצרנים רוכשים בקצב מסחרר שטחים שבהם יש מקורות מים. השורטיסט המפורסם בעולם משקיע בסוגי מזון שנדרשים מים רבים כדי לייצר אותם. תחום תשתיות המים צפוי להגיע ל־900 מיליארד דולר בשנה. בינתיים, מדד המים זינק ב־1345%, פי 10 מה־S&P 500, מתחילת שנת 2000

12.01.2020, 20:10 | ויקי אוסלנדר

מים, מקור החיים, הפכו עם השנים להיות כלי לגיוון תיק ההשקעות, עקב המחסור בהם. אמנם 70% מכדור הארץ מכוסים מים, אך רק כ־2.5% הם מים מתוקים ומהם רק שבריר קטן נגיש לשימוש. לפי הערכות, רק 0.007% מכל המים על פני כדור הארץ זמינים לשימושם של 7 מיליארד בני האדם עליו, בעוד כל היתר כלואים בקרחונים או מי ים. 

קראו עוד בכלכליסט

 "אי אפשר לקחת מים טריים ונקיים כמובנים מאליהם", אמר ב־2015 המשקיע מייקל בארי, אולי השורטיסט המפורסם בעולם – שעשה את הונו מהימור נגד שוק האג"ח מגובות הנכסים טרום המשבר העולמי של 2008 – לניו יורק מגזין. לדבריו, "אוכל הוא הדרך להשקיע במים. כלומר, לגדל מזון באזורים עתירי מים ולהעביר אותו למכירה באזורים עניים במים".

109 ליטר מים דרושים לייצור כוס יין, 132 ליטר מים לייצור כוס קפה

אז אמנם כבר כמה שנים שמסתובבת אמרה בוול סטריט כלפיה "מים הם הנפט החדש", אבל אין כמעט דבר בהשוואה הזו. לא רק שמחיריהם רחוקים מאוד, אלא גם שבמים אי אפשר לסחור באותו האופן שניתן לסחור בנפט או כל סחורה אחרת. זו בדיוק הסיבה שבארי בוחר להשקיע במוצרי מזון שהפקתם מצריכה כמויות מים אסטרונומיות. כך למשל, לפי דו"ח האו"ם נדרשים 109 ליטר מים כדי לייצר כוס יין אחת (125 מ"ל) ו־132 ליטר מים כדי לייצר קפה שיספיק לכוס באותו הגודל.

בנוסף, בשנים האחרונות נכנסים משקיעים גדולים - אנליסטים, בנקים, קרנות גידור, חברות השקעה ומיליארדרים לנושא זכויות המים, ורוכשים את האדמות בהן נמצאים מקורות מים מתוקים, כמו אקוויפרים, אגמים, בריכות ונהרות. הם עושים זאת בקצב מסחרר. כל כך מסחרר, עד שה־ICIJ (הקונסורציום הבינלאומי של עיתונאים חוקרים) כינה את התופעה "ברוני המים", או water grabbers. קצת כמו מילוי המזווה במרתף לעתות שואה גרעינית. שיטה זו מעוררת מחלוקת לא קטנה, משום שמדובר בפיתוח שוק פרטי באופן אקטיבי עבור מצרך שאמור להיות ציבורי. בנוסף, נכון להיום אין שום ודאות לגבי הרווח שאותו תחום יכול לייצר.

דוגמה חיה לכך היא ענקית המזון נסטלה, שמנהלת קרבות משפטיים מתמשכים ברחבי ארה"ב מעל ל־20 שנה על שאיבת המים והביקבוק שלהם. את מרבית הקרבות נסטלה מנצחת, בעזרת תרומות ולוביסטים רבים, אך ניצחון אחד לתושבים נרשם בדצמבר האחרון, כשבית משפט במישיגן עצר אותה מלהמשיך לשאוב מים מקומיים. המשמעות היא שדרך השקעה של "ברוני המים" כוללת בחובה גם סיכון רגולטורי, שכן בעתות מצוקה היא אינה מצייתת בהכרח לעקרונות של היצע וביקוש.

פתרון אחר הוא השקעה ישירה בחברות שמניחות את הצינורות או מובילות את המים, מתפילות, משכללות שימוש, מתכננות מונים, מונעות דליפות ואידויים, מודדות, מבקרות וממחזרות. בתחום קמות חברות רבות, פרטיות וציבוריות, כדי לתת למענה הגובר. רק לאורך חופי קליפורניה יש 15 פרויקטים שונים להתפלת מים ועוד קומץ לפיתוח אקוויפר, טיפול במי שפכים ומחזור.

בנוסף, בשנים האחרונות קמו מספר קרנות ייעודיות להשקעה במוצרי מים. קרן המים של אליאנז קמה ב־2008 ומנהלת נכסים בשווי 610 מיליון דולר. הקרן מחזיקה ב־35 חברות שמספקות טכנולוגיה לשיפור ושימוש מקורות המים. התשואה הממוצעת שהשיגה הקרן בעשור האחרון עמדה על 9.83% בשנה. קרן נוספת היא קלברט, שהוקמה באותה שנה ומנהלת 430 מיליון דולר בנכסים. לקרן תשואה שנתית ממוצעת של 7.3% נכון לנובמבר האחרון. בשונה מהקרן של אליאנז, שממוקדת ארה"ב, קלברט מחזיקה נכסים במדינות שונות, כמו יפן, בריטניה, סין, צרפת, ברזיל, הולנד ושוויץ. ניתן להשקיע גם בתעודות סל וקרנות שעוקבות אחרי מדד המים הגלובלי Guggenheim S&P או מדד המים הגלובלי של נאסד"ק.

חשוב להדגיש שההייפ סביב תחום המים לא החל לאחרונה. כבר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים ארגונים בינלאומיים שניסו לייצר שיח סביב מים מתוקים ונקיים. מדינות וגם משקיעים נסחפו מעט בנבואות האפוקליפטיות. בפועל, פעילויות בתחום לא הניבו את התשואות המובטחות. אבל מתחילת שנת 2000 דברים נראים מעט שונים ומדד המים העולמי זינק ב־1,345%, לעומת זינוק של 134% במדד S&P 500 (לא כולל דיבידנדים) באותה תקופה.

התייבשות ימת המים המתוקים אראל כדוגמה מדאיגה לעתיד

מים לא רק הכרחיים לשרידותם של בני האדם, הם המרכיב הדומיננטי בגוף וחיוניים כדי להפיק מזון, מחסה, ביגוד וכמעט כל תוצר תעשייתי אחר. אבל כמות המים המתוקים היא סופית והשימוש הפזרני בהם, לצד הגידול באוכלוסייה וזיהום מקורות המים - מביאים למיצוי מקורות מים מתוקים ברחבי העולם. הדוגמה המפורסמת ביותר היא כנראה ימת אראל באסיה, בין קזחסטן לאוזבקיסטן, שהיתה ב־1960 אגן המים המתוקים הרביעי בגודלו בעולם והשתרעה על פני שטח של 68 אלף מ"ר.

מאז, איבדה הימה כ־60% מנפחה בעקבות הסטת המים להשקיה ויצור חשמל, שהחלו עוד בתקופת ברית המועצות. יתר הימה הפכה למלוחה ומזוהמת, כל כך שלא נותר לה דבר לתת לסביבה. אסונות מסוג אלו קיימים בכל העולם: מישראל, דרום אפריקה וסין ועד קליפורניה, קולורדו ולאס וגאס. מצוקת המים נמצאת בכל מקום ומעל ל־200 קונפליקטים אלימים ברחבי העולם מיוחסים למצוקות אלו.

נכון להיום לא מסתמן שיפור במצב והתחזיות עגומות למדי. כל עוד השלכות משבר האקלים יתעצמו, האוכלוסייה העולמית תמשיך לצמוח באופן שאינו בר־קיימא והתשתיות ימשיכו להיות רעועות - מצוקת המים רק תחריף. לפי הערכות של האו"ם, עד 2025 לא פחות מ־1.8 מיליארד בני אדם יחיו באזורים שסובלים ממצוקת מים מתוקים וכשני שליש מאוכלוסיית העולם תושפע בצורה כזו או אחרת ממצוקה שתוביל למחוסר במזון, עלייה בתמותת תינוקות וירידה בתוחלת החיים.

לפי דו"ח של האו"ם, כדי להבטיח "מערכות אקולוגיות בריאות, אוכלוסיות בריאות ופיתוח כלכלי", על ממשלות ברחבי העולם להשקיע 200 מיליארד דולר, רק בתשתיות, עד 2030 כדי לעמוד בדרישות המים. זאת לעומת השקעה ממוצעת שנתית של עד 45 מיליארד דולר. מנגד, בדו"ח של מכון המשאבים העולמי (WRI) מספטמבר שמים את תג מחיר של טריליון דולר על הפעילות הנדרשת לעמידה בדרישות המים. קרן ניהול העושר של UBS טענה בדו"ח בפברואר האחרון ושוב בדצמבר כי חברות שפעילותן תתרכז בהקלת מצוקת המים יהיו הטרנד המוביל של העשור הקרוב.

אחת הדרכים להקל על מצוקת המים היא לנתק את הקשר בין השימוש בהם לבין צמיחה כלכלית. כך למשל, מציינים בדו"ח את אוסטרליה, שם צריכת המים בין 2001 ל־2009 ירדה ב־40%, אך הצמיחה הכלכלית עלתה ב־30% באותן שנים. היא עושה זאת באמצעות מעט מאוד התפלת מים, שנחשבת שיטה לקויה אנרגטית ומכונה בלעג ביבשת "חשמל בבקבוק"; הגבלות רגולטוריות על צריכת המים; מערכות ביתיות לאחסון מי גשמים, מחזור מים רחב היקף ושימוש בטכנולוגיה בתחום התשתיות.

בארה"ב, אוסטרליה, ישראל ובריטניה, התשתיות המזדקנות הן איום אמיתי על רציפות אספקת המים לאוכלוסיות השונות. בין היתר, מדובר על צורך גדל בהחלפת צינורות, מערכות סינון וביוב, מונים, חיזוק מכלי מים ומאגרים. כל השוק הזה, מעריכים ב־UBS, מסתכם בין ל־500 ל־600 מיליארד דולר. הסוכנות להגנת הסביבה האמריקאית (EPA) זיהתה צורך בהשקעה של 300 מיליארד דולר לשדרוג התשתית האמריקאית. חברת המחקר GWI מעריכה כי שוק זה יזנק ב־2023 ל־915 מיליארד דולר. אגב, לפי GWI עיקר הדחיפה בשוק תגיע לא כדי להרוות צמאים, אלא לשרת את הצרכים של תעשיות כבדות, כמו הפקת נפט וכריית מינרליים הכרחיים לתעשיית סוללות הליתיום.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות